בפינת רח' נורדאו ורח' בילו עומדת תחנת אוטובוס לקווים  3, 321
ו- 9.  ליד הספרה 9 מצוין  'הורדה בלבד'. משמע- לכאורה לעולם
לא תוכל לחכות שם לקו 9, ותצטרך לחצות את הכביש לשם כך, אלא
שהנהג בקו 9 נחמד ותמיד מרשה לעלות. ולא משנה אם יש לך כלב או
מסטיק שאולי תדביק אותו אחר כך מתחת למושב, או חרא טרי או יבש
דבוק לסוליות הנעליים, הנהג תמיד יחייך אליך כשהוא מחזיר את
העודף ואף פעם לא ישאל אם יש לך במקרה שלושים אגורות כשתשלוף
שטר של חמישים. יתרה מזאת, אחרי שתקבל את העודף יהיה לך המון
זמן לתחוב אותו לכיס או אולי אפילו לקפל יפה ולשים בארנק,
ותוכל להלך בשלווה עד הספסל האחרון, כמו שאתה אוהב, וכל זאת
מפני שהנהג לעולם לא יתחיל בנסיעה עד שהתיישבת במקום ששמור רק
לך. ( רק מעט מאד אנשים באמת נוסעים בקו 9 ).
ואז, כשתתיישב לך נינוח ורגוע תוכל להניח את הרגליים על
המושבים, בבקשה, וגם להדליק סיגריה, אולי, בזמן שאתה שומע
בווקמן את השירים השוליים והנפלאים ביותר והכל נראה פתאום כמו
קליפ כשאתה מסתכל מהחלון.
עכשיו תהרהר לך מה היה קורה אם היית עולה לאחד הקווים המותרים.
איך היית נדחק פנימה בינות להמונים הממהרים, ואיך היה נופל לך
מטבע של חצי שקל והנהג היה מתעקש שתמצא אותו או שתצא החוצה כבר
אתה מפריע במעבר.
והצפיפות הנוראה והצחנה עושות את כולם דומים למלפפונים חמוצים
דחוסים ומימיים והחום היה נמס עליך מכל כיוון ואתה היית נחבט
בעמוד בתחילת הנסיעה המוקדמת מדי. והאנשים לוהטים מבחוץ
וקרירים ואדישים מבפנים כמו כדורי גלידה מטוגנת והמבט הקפוא
היה נוזל מהם ישר על המכנס שלך דרך סדק בציפוי.
והקולות חודרים דרכך בסטריאו, מצווים עליך להוריד את הרגל,
בבקשה, דורשים ממך לכבות את הסיגריה והמדבקות בכל מקום מפצירות
בך את האשפה לסל וחסל, ומעירות לך להזהר בל תתפסנה אצבעותיך
בדלת ופוקדות עלייך להרשם לתיכון טומשין בהקדם האפשרי ולקנות
מעדן סויה פרו-ביוטי דל לוקטוז בזמן שאתה- בכלל לא רצית להגיע
לשום מקום, אלא אך ורק ביקשת להנות מנסיעה שקטה באוטובוס.