.א.
היא יושבת מול מחשב ומתקתקת לו מילים של אהבה, רגשות, סיפורים
מן היום יום, והוא קורא את מלותיה, ומתאהב. כשהם רק נפגשו ככה
סתם במקרה בנט, הוא חשב לעצמו, איזה יופי, מצאתי לי צ'אט
להעביר את הזמן, אף אחד מהם לא ציפה שהצ'אט היחיד הזה ימשך...
מי היא ומי הוא? שונים לחלוטין זה מזה. הוא גר לו אי שם בצפון,
מרחק שעתיים נסיעה ממנה, שלא לדבר על נסיעה באוטובוס. הוא בן
24, מבוגר ממנה בכמה שנים טובות,  עמד להתחיל ללמוד
באוניברסיטה של חיפה כשהיא הכירה אותו, ועתה הוא כבר לקראת
סיום שנה ראשונה...
היא יודעת עליו עוד הרבה, הרבה שהיא למדה עם הזמן. היא יודעת
שהוא עקשן כמו פרד, שהוא יכול להיות מרגיז לפעמים ולשתוק רגעים
ארוכים. היא יודעת שהוא יכול להיות אוזן קשבת טובה, או כתף
לבכות עליה, היא יודעת שאת הפרפרים שהיא מרגישה בבטן כל פעם
שהוא מתקשר, גם הוא מרגיש, היא יודעת שהוא אוהב אותה באותה
המידה.
אבל היא לא יודעת איך הוא נראה. היא לא יודעת לשייך פרצוף לקול
הגברי המתקתק שמדבר אליה, וגם הוא שרוי באפלה מוחלטת לגבי
זהותה.
היא גרה במושב, ולא ילדה עירונית כמוהו. היא גדלה עם פרות,
אפרוחים וחיות אחרות, והוא עם עשן אגזוזים של מכוניות. היא בת
שמונה עשרה, בקושי הייתה מחוץ לתיכון כשהם התחילו לדבר זה עם
זו. היא קצת משוגעת, יש לה כמה בעיות, והוא יודע ומבין. היא
אוהבת להתגרות בו, אבל הוא יותר מידי עדין בשביל להבין את הסב-
משמעות של דבריה. הוא מבין אותה כמו שהיא, והיא אוהבת את זה.
הוא יודע עליה שהיא יודעת לאהוב, ושהיא יודעת לבכות ולכעוס
כשכואב. הוא יודע עליה שהיא אוהבת לחייך, שתמיד היא מחייכת
לכבוד כולם, גם כשהיא עצובה.
"זה מכשול", הוא אמר לה פעם באחת השיחות, "ככה אני לא יכול
לדעת מה את באמת מרגישה"...
היא צחקה ואמרה לו חד משמעית. "מתוק שלי, אחרי כל כך הרבה זמן,
אתה אמור לדעת מה אני מרגישה בעיניים עצומות"... והוא חייך
לעצמו, והיא יכלה לשמוע את החיוך שעל פניו בקולו.
היא ישירה מאד, והוא מתחמק לפעמים, אבל הם משלימים זה את זו.
אם משהו מפריע לה, היא אומרת, ואז הם מדברים ללא גבולות, על
הכל, אבל הוא תמיד מתחמק קצת, אף פעם לא מדבר ישירות.
הוא והיא, שני אנשים שונים לחלוטין, ללא זהות, רק אופי, קול
ותכונות, וסיפורים ומפה ועד קצה העולם. הוא והיא, ולשניהם יש
שמות, משפחות, חברים, עבר, הווה, ועתיד אולי משותף. הוא והיא.
.ב.
היא כתבה לו ביום חמישי אחד, קצת לפני ערב חג ראשון של פסח,
שהיא נוסעת בחג למשפחה בצפון, לא רחוק מאיפה שהוא נמצא, והוא
ניסה לתחמן אותה להיפגש איתו, אבל למרות שכבר חצי שנה הם
מדברים, און ליין ובטלפון, היא לא הרגישה מספיק מוכנה, היא לא
נתנה לו תשובה חד משמעית, כן או לא. היא רק אמרה "אולי"...
ומיד ניתקה את האינטרנט, מקווה שהוא לא יתקשר לטלפון הנייד שלה
וינסה לשכנע אותה.
בערב חג עצמו, רגע לפני שכל האנשים, בני משפחתה ואחרים, עמדו
להגיע, והשולחן היה ערוך כבר, מסודר פרפקט עם ההגדות על כל
צלחת, וצלחת החג עם הביצה והחסה וכל השאר הייתה מונחת במרכז
ליד הכוס של אליהו הנביא, ובין לבין שתי קערות של גפילטאפיש,
למי שיהיה רעב במהלך הסדר, והרבה הרבה מצות להעביר איתן את
הזמן, היא הביטה על הכל, ונפלה עליה עצבות בלתי מוסברת, כאילו
משהו חסר.
לא לכולם, רק לה. לא בשולחן, לא משהו מוחשי מול עיניה, אלא
הרגשה, הרגשה חונקת, מוזרה.
היא רצה אל מכשיר הטלפון הקרוב ביותר אליה, הנייד שלה, ומיד
חייגה מספר שידעה בעל- פה כבר לאחר שחייגה אותו כל כך הרבה
בעבר. היא חיכתה מספר פעימות מונה, מתייסרת אחרי כל פעימה אם
היא עושה את הדבר הנכון, אם היא לא תצטער על זה אחר כך.
כשהקול שלו ענה לה, הפרפרים בבטן פסקו בפתאומיות, והיא ידעה
שהיא מוכנה לעשות את הצעד ממנו אין חזור. "התפלאתי מתי תתקשרי
להגיד לי חג שמח!" אמר לה. הוא זיהה את המספר המוכר על צג
השיחה המזוהה, מספר הטלפון הנייד שלה.
"אני רוצה לראות אותך!" ירתה לעברו, לא נותנת לו שהות להגיב
ומיד ממשיכה. "אני לא רוצה להיות פה לבד הערב, אני רוצה להיות
אתך"... הוא שתק, כמו שתמיד הוא נהג לעשות כשהיא איגפה אותו
לפינה ולא נתנה לו אפשרויות. הפעם, הבחירה, אם כן או אם לא, לא
הייתה לו קשה כל כך וכעבור רגע של מחשבות, בעיקר לטובה, הוא
ענה לה  "תכווני אותי, אני בא לקחת אותך עכשיו"...

.ג.
הם קבעו להיפגש בכניסה לרחוב שבו עמד הבניין בו היא שהתה אותו
ערב חג. היא הייתה לבושה בבגדיה המהודרים לכבוד החג, שמלת בד
לבנה עם פרחים צבעוניים, שסבתא שלה קנתה לה במיוחד והיא לא
יכלה להגיד לה לא, ולא ללבוש אותה לכבודה לארוחה. עכשיו כולם
בטח כועסים עליה שהיא נעלמה ככה בלי להגיד דבר. היא תתקשר
אליהם מאוחר יותר ותנסה להסביר, חשבה לעצמה, אבל עכשיו הוא
חשוב לה יותר מסתם ארוחת חג שיהיו עוד רבות כמוה.
שיערה האדמדם הצבוע, שהוא עזר לה להחליט לצבעו, היה פזור על
כתפיה, ארוך וחלק כמו צעיף של משי, מכסה מעט את אחת מעיניה
הדבשיות, שסקרו את התנועה החולפת וחיכו כבר בקוצר רוח
ובהתרגשות רבה לרכב שיאותת ממרחק ויעצור לידה.
הרכב המצופה לא אחר להגיע... הוא ירד לשוליים ונעצר, ונוהגו
נשאר לשבת בו רגע ארוך, בטרם העיז לצאת החוצה, להראות את עצמו.
לרגע היא חששה שהוא מתחרט, שהיא יפה מידי בשבילו והוא מפחד
לחשוף את עצמו לפניה. היא החלה להתחרט בעצמה.
לפתע הוא הגביה את אורות הרכב לעברה, גורם לה לעצום את עיניה
בכדי לא להסתנוור ולכסות על פניה בידה. היא שמעה את אחת הדלתות
של הרכב נטרקת, ואת הצעדים שלו על שביל החצץ בשולי הכביש קרבים
אליה. היא הסירה את היד ממעל עיניה, והתאמצה להביט לכיוון ממנו
בא. כמו בסרטים הוא צעד אליה מתוך האור, בראש מושפל קלות מפאת
מבוכה, שכביכול לא הייתה אמורה להיות בניהם, והיא התיישרה
והביטה בו, מחזקת אותו במבטה, מורחת על פניה חיוך גדול של
תקווה.
היא לא יכלה לראות את הפנים שלו מולה, היא הייתה מסונוורת
מידי. אך הוא יכל לראות אותה בבירור, מעציב מעט את מבטו, נחרד
לגלות שהיא יפה יותר ממה ששיער לעצמו. "אתה מתכוון לשתוק
לנצח?" שאלה אותו והוא צחק צחוק קל.
"אני לא יודע מה להגיד"... לחש אליה בקולו המוכר והיא הייתה
חייבת להשפיל מבטה, לספוג את הקול שכה אהבה לתוך תוכה. אחר מיד
התיישרה חזרה, מביטה ישירות אל תוך פניו, מזהה ניצוץ קל בלתי
מוסבר בתוך עיניו הירקרקות.
"בוא נלך לים". היא הציעה, והוא לא היה מופתע, הייתה לה
ספונטניות אדירה שהוא העריץ, ומיד הושיט את ידו אל ידה ואחז
בה, מוליך אותה אחריו חזרה אל הרכב. עוד רגע והיא תראה את פניו
מקרוב, בבירור.
הוא פתח לכבודה את הדלת והיא מיהרה להיכנס פנימה. כל כך היה
מתאים לו לנהוג בה כליידי, שהרי הוא היה ג'נטלמן מושלם. מיד
הוא נכנס אל הרכב מצידו השני, והיא הביטה בו, מבט דבש גדול
חודר, משרטטת לעצמה את פניו היפות. היו לו פנים מאורכות,
ועיניים ירוקות גדולות שמשכו אליהן את רוב תשומת הלב. שיערו
החום הכהה, נוטה לשחור, האריך יתר על המידה והיא נפל על עיניו,
משווה לו מראה שובב, ילדותי אולי. היא הייתה מאושרת, והרכב החל
לנסוע.
הם שתקו כל הנסיעה אל הים שארכה רק כמה דקות בודדות. הוא לא
ידע מה להגיד לה, והיא לא רצתה לדבר בכדי לא להלחיץ אותו. דומה
היה שהוא שקוע בנהיגה ורק בנהיגה, ובכלל שכח מקיומה, אך מבטה
שלה היה שקוע בו, מאמץ ללכסיקון הפנים שלה גם את הפנים הללו,
מחבר לפנים את הזהות הנפלאה שלמדה להכיר כל כך טוב בחודשים
האחרונים.
ולפתע, מבלי שתבין מה גורם לה לעשות זאת, היא הושיטה את ידה
אליו ונגעה בירכו הימנית הקרובה אליה, מרגישה את הצמרמורת
שעברה בו חודרת אליה, ומיד מושכת את היד חזרה.
הרכב נעצר. היא מיהרה לחלוץ את נעלי העקב שלבשה על רגליה, ומיד
יצאה מן הרכב, רצה עם אורות הרכב ישר אל הים, נעלמת בנקודה
שהאורות כבר חלשים מידי בכדי להאיר. הוא מיד כיבה את הרכב,
וסגר את האורות, חולץ את הנעליים שקנה במיוחד לחג שעתה הוא
מפסיד, ומיד יוצא אחריה.
היא עמדה חובקת את עצמה, במקום שבו המים נוגעים ביבשה. רגליה
נרטבות מהמים הקרירים, והיא עומדת זקופה סופגת את הרוח החזקה
שבאה מהים ומלטפת אותה. שיערה התנופף לאחור באוויר, מפזר
מאחוריה את ריח הבושם העדין שמרחה על עצמה.
לפתע הוא נעמד לצידה, מביט בה בהנאה, לא יודע עדיין מה לאמר
לה. "כדאי שנתחיל לדבר בקרוב, אחרת אני אתחיל לחשוב שכל זה
הייתה טעות אחת גדולה"... לחשה אליו בישירות שלה. הוא צחק צחוק
קל וחייך, והיא הייתה מרוצה.
"אין לנו יותר על מה לדבר, דיברנו כבר על הכל"... ענה לה, מעלה
בה גיחוך שכן היה זה משפט שהיא נהגה לאמר כל הזמן ברגעי השתיקה
שלהם.  היא מיהרה להסיט מבטה מן הים והגלים המתנפצים אל החוף,
ולהביט בו במבט משתומם. מבטיהם התחברו לרגע אחד ארוך, שהבהיר
להם בדיוק, שלמרות המבוכה שעתה שוררת בניהם, הימצאותם יחד היא
הדבר הנכון ביותר.
היא הייתה הראשונה לקרוע את המבט המשותף, צועדת כמה צעדים
לאחור לעבר החול היבש ומתיישבת בעדינות. הוא מיד התיישב לצידה,
בתנוחה אופיינית לגברים, שעון על צידו כשרוב גופו פונה אליה,
כאילו בכדי להביט בה יותר טוב, כדי לסכוך מעליה מפאת הרוח
הקרירה, בצורה מגוננת, תנוחת הנשיקה הקרבה.
היא הושיטה ידיה לאחורי ראשה ומיהרה לאסוף את שיערה הארוך לזנב
קוקו, ומיד לגלגל אותו לפקעת קטנה. אחר נשכבה לאחור, משעינה
את ראשה על ידיה, אוחזת את השיער בכף ידה בכדי להגן עליו מפני
לכלוך החול.
לרגע היא השקיעה מבטה בכוכבים, שולחת תפילה לאל שלא האמינה בו
כלל, מתחננת שהוא יגיד לה משהו, שהוא ידבר אליה, שהוא יחזק את
האמונה שלה שלבלות את הערב הזה איתו זה מה שהיא רוצה, זה מה
שהוא רוצה, זה הדבר הנכון.
היא עצמה את עיניה לפתע, ממשיכה לראות בדמיונה את מפת הכוכבים
הפרושה מעליהם.
"יש משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן"... לחש לצידה. היא חייכה
לעצמה חיוך של הנאה מצליל קולו המוכר, אך לא פקחה את עיניה
לכבודו.
"מה זה?" שאלה, והרגישה איך הוא מתקרב אליה יותר ויותר, היא
יכלה להריח את ריח האפטר שייב שלו מתחזק ככל שהנמיך לעברה.
"את זה"... לחש אליה וידו נגעה בלחייה בעדינות, מקפיאה את גופה
תחת המגע החמים. אצבעותיו ליטפו את פניה ברכות, כאילו שלא
להכאיב לה, יורדות מטה אל שפתיה השמנמנות, נעצרות בסנטר הקטן
תחתיהן. "ואת זה"... הוסיף וקולו קרב אליה יותר ממקודם, רעד קל
עבר בה, ופתאום-
שפתיו נגעו בשפתיה, טועמות את טעם התות שמרחה עליהן בכדי לגרום
להן להבריק, מרטיבות את השפתיים שיבשו מהרוח, ומיד מתנתקות.
היא פקחה את עיניה ברגע שנפרדו שפתותיהם. מביטה עליו רגע במבט
רציני, ומיד מתקנת את הבעתה ופורסת על פניה חיוך גדול.
"בוא נלך"... לחשה אליו, מושיטה את ידה האחת לעבר פניו, ולוטפת
קלות את לחיו המחוספסת מזיפים של גילוח. הוא הנהן לאות הסכמה
ומיד נעמד, מושך אותה להיעמד מולו.
מיד היא  דילגה אל רכבו מתפרעת, מזמזמת מילים של שיר שאהבה,
מנערת מעליה את כל החול שדבק בה, והוא צועד באיטיות אחריה,
נהנה להביט בה, נהנה לראות את האושר הבלתי מוסבר קורן ממנה.

.ד.
דקות ארוכות לאחר מכן כבר היו הם בדירתו. בביתו שלו. הבית היה
ריק מאדם, כולם כבר יצאו לארוחת החג אצל איזה דודה קרובה. הוא
הצטער שלא הלך לארוחת החג בהתחלה, אבל עכשיו הוא הבין שהיה
שווה לו להקריב את החג בשבילה. הוא ערך לה סיור קצר במקום.
מצביע על כל דלת ואומר לה מה מסתתר מאחוריה.
היא ביקשה ממנו רגע לעצמה בכדי להתקשר להוריה, והוא לקח אותה
לחדרו, הושיב אותה על מיטתו והגיש לה את מכשיר הטלפון שלו. אחר
הביט בה מחוייך ומיהר לצאת מן החדר, מעניק לה מעט פרטיות.
הוא לא התרחק יותר מידי, נשאר נאמן מאחורי הדלת הסגורה, מקשיב
לה מדברת בטלפון. "אבא...אני בסדר, אני אצל חבר... אני מצטערת
שנעלמתי בלי להגיד כלום, פשוט לא יכולתי להישאר שם יותר...זה
מישהו שאני מכירה כבר הרבה זמן, אבא, זה לא סתם... אני יודעת
שזה חג אבל מה לעשות, הרגשתי חנוקה... אבא, תנסה להבין אותי,
בסדר?! זאת המשפחה שלך, לא שלי, אני מעדיפה להיות פה ולא שם...
אבא בבקשה... אני לא יודעת עדיין... אבא, אתה לא מקשיב לי! אני
לא יודעת מתי אני חוזרת... אולי אני אשאר לישון כאן, אני לא
יודעת עדיין... אני כבר ילדה גדולה, אבא... נו? בכל משפחה יש
את היוצא דופן, כנראה שאני זאת של המשפחה שלנו... אבא...
אבא... אבא אל תכעס... אני אוהבת אותך, אבא... חג שמח"... ואז
דממה. הוא התמהמה עוד רגע בטרם העיז להיכנס פנימה חזרה.
כשפתח את הדלת, היא מיהרה לנגב דמעה בודדה שהחליקה על לחייה
מטה, ומיד הביטה אליו כשחיוך גדול דבוק לפניה. למרות שהוא ידע
שהחיוך מזויף, הוא לא אמר לה כלום. "מה הם אמרו?" שאל אותה,
עומד מולה ומנמיך אליה מבטו.
"הם קצת כועסים, אבל מה לעשות, זאת הבעיה שלהם"... לחשה,
ונעמדה לפניו, שולחת לו חיוך גדול, שלפתע נראה אמיתי ולא מזויף
כמו מקודם. "אז איפה היינו?" שאלה וקרבה אליו באיטיות. הוא צחק
צחוק קל והסמיק במעט.
"זאת השאלה שלי"... לחש אליה, נזכר איך תמיד היא הציקה לו
כשהוא שאל את השאלה הזאת לאחר כל הפסקה קטנה בשיחותיהם. היא
כבר הייתה קרובה, כמעט צמודה אליו, מחדירה את הדבש שבעיניה אל
תוך הירוק הטהור של עיניו, ומיד מחליקה יד אל צווארו, מושכת את
שפתיו מטה אל שפתיה לנשיקה ארוכה, עמוקה, נשיקה אמיתית, לא רק
טעימה כמו שחוו בחוף.
היא הרגישה איך ידו מטיילת על גבה, חוששת, לגעת או לא? הוא לא
ידע לקרוא את שפת גופה, זה היה התחום היחיד שלא היה בקיא בו
אצלה וכך להפך. היה עליה להבהיר לו בדיוק מה היא רוצה ממנו.
היא ניתקה את מגעה בו, אך לא ניתקה את מבטה מתוך הירוק, צועדת
חצי צעד ממנו לאחור, מנתקת את שפתיה משפתיו בעדינות, מותירה
אותו מבולבל לעמוד מולה.
היא חייכה אליו עדיין, והחיוך שלה הרגיע אותו, הוא כבר לא פחד
שהוא עושה משהו לא בסדר כשהוא נוגע בה כך.
היא החליקה את ידה הימנית אל כתפה האחת וקילפה מעליה את כתפיית
השמלה הדקה. אחר עשתה את אותה התנועה גם בצד השני. השמלה
החליקה ממנה בבת אחת, נופלת ישירות אל קרסוליה, חושפת את גופה
לפניו, גוף אישה צעיר, על מידותיו המושלמות...
נשמתו נעתקה ממנו לרגע, ועיניו שטפו את הגוף  לפניו בתשוקה
אדירה, מיד היא חזרה להיצמד אליו, מחממת מחדש את הגוף שקפא
בתדהמה בנשיקות עדינות וליטופים איטיים על כל חלקת עור גלויה
של גופו. היא משכה את החולצה המהודרת שלו מתוך מכנסיו, פורעת
את הסדר שזרעה בו אימו, ומיד החליקה את ידיה תחת החולצה אל
גופו  שהוחבא ממנה. פורמת כפתור אחר כפתור במהירות, תוך ששפתיו
מלטפות את פניה ואת צווארה. לרגע הוא ירד מטה על כתפיה ואל
החזה החשוף שלה שדרש גם מעט מטעם שפתיו, מעלה בה בת צחוק קלה,
וצווחה של הנאה, אך היא לא נתנה לו להמשיך ומיד הדפה אותו חזרה
מעלה, בכדי שתוכל לקלף מעליו את בגדיו שלו ויהיו הם באותו
המצב.
חולצתו הוסרה, ובין רגע גם מכנסי הבד הארוכים שלבש עליו,
ושניהם היו עירומים זה מול זו. הם כבר חוו הכל יחד, את כל
המילים שהיו להם לדבר הם כבר דיברו, עתה לא נותר דבר אחר מלבד
אהבה אמיתי ביחסיהם בכדי שהם יהיו שלמים. ידיו החליקו על גופה
במיומנות, מענגות כל נקודה ונקודה בה בליטופים נעימים, תוך
ששפתיו עמלו על פיה. ידיה נשארו קבועות על גבו, כאילו לתת לו
את העונג להנהיג את מחול האהבה שלהם כראות עיניו. לאט לאט הוא
הוביל אותה אל המיטה שלו, וחבוקים הם נפלו על סדיני החלל שאימו
קנתה לו לא מזמן, עולים שלב בניעות שלהם, כמעט עד השלב שממנו
אין חזור. עתה היא לא יכלה להיות פאסיבית יותר, התשוקה שבערה
בה וגרמה לה לעורר את כל המחול הזה דרשה ממנה אקטיביות, והיא
החלה לגעת בו, ללטף ולנשק את בשרו, מענגת אותו בצורה שלא ענגה
אדם אחר לפניו.
רגע, והוא כבר היה מעליה, כובדו קוטע את נשימתה, אך מיד היא
התרגלה אליו. תשוקתו אליה הייתה בלתי ניתנת לריסון, והתעוזה
הרבה שהייתה בה, לגעת, לחוש אותו, גרמה לה להודות שהיא רוצה
אותו באותה המידה ואולי אף יותר, שכבר הרבה זמן היא מרגישה כך
וכבר הרבה זמן היא מפנטזת על הרגע הזה איתו.
הוא החל נושק לשדיה החשופים בתקיפות שעינגה אותה, וגרמה לה
לצחקק קלות. הגברים הבודדים שהייתה איתם לפני כן באותה הצורה,
תמיד זעמו עליה כשעשתה זאת. היא לא השמיעה קולות של הנאה או
עונג, רק צחקוקים מוזרים. הוא לא התייחס אל הצחקוקים, הוא אהב
אותם. גלי חום אדירים החלו להציף אותם, ושתי הגופות המהודקות
זו לזו היו מיוזעות לגמרי בחדר שהיה קריר מידי. הוא חדר לתוכה
בדגדוג מענג אדיר, גורם לה לשחרר אנחה קלה של עונג במקום צחוק,
היא לא יכלה להיות שובבה איתו יותר, הוא דרש ממנה רצינות, גם
בסקס.
שתי הגופות החלו לנוע בקצב מתואם, כאילו היו הם שני חלקים
שהחיבור בניהם מביא לשלמות. היא חשה איך כולו נמס לתוכה, ומיד
כרכה את ידיה סביב גבו התחתון ומשכה אותו אליה, יותר ויותר,
כאילו להגביר את העונג של שניהם שממלא היה העונג הגדול ביותר
שחוו הם אי פעם. אצבעותיה אחזו בסדין תחתיה, מושכות בחוזקה
בכוכבים והחלליות המוטבעים בו, מנסה לעמוד בעוצמה האדירה שאפפה
אותם וגרמה להם להגביר יותר ויותר את הניעה קדימה ואחורה,
אחורה וקדימה, גרמה להם להגביר את אנחות העונג.
היא לא יכלה לעמוד בחוזק יותר, ודחפה את שניהם מעלה, למרות
כובדו הרב מעליה, עתה היא הייתה מעליו, היא הייתה המענגת
הראשית, מקשתת את גבה לאחור מעליו, דוהרת עליו באיטיות, וכל
כמה רגעים מנמיכה את שפתיה אליו, נושקת לו על פניו, על צווארו,
על חזהו החשוף המיוזע, והיו רגעים בהם הוא היה המנשק והיא
המעונגת, נושק ומלטף את שדיה, מקשיח את גופה ואת גופו באחד.
ואז הגיעו האנחות של הסיפוק, וככל שקרבו הם אל הסוף הפער בניהם
הצטמצם יותר ויותר, עד כי ברגע הסוף, ברגע השיא, הם היו חבוקים
בחוזקה, דבוקים זה לזו, בעיניים עצומות ושפתיים מגששות, ואז
דממה.
היא התגלגלה מעליו ונשכבה לצידו כשגבה פונה אל הדלת ופניה
מופנים לעברו. מיד היא כיווצה את עצמה, מתקפלת מכורבלת בתוך
השמיכה שלו, מביטה בו בעיניים גדולות ירוקות אוהבות. הוא נשען
על ידו והביט עליה מעט מן הגובה. "חלמתי על הרגע הזה כל כך
הרבה זמן"... לחש אליה. "לא היה לך מושג כמה רציתי אותך, ואיזה
איפוק היה לי לא להגיד לך כלום על זה"... היא חייכה חיוך
מאושר, והוא הופתע שהיא לא מסמיקה מדבריו, שכן הוא יכל להרגיש
איך פניו מתאדמות בהדרגה.
"סוף כל סוף אתה מוציא מילה מהפה"... צחקה. "אז זה מה שאני
צריכה לעשות בשביל לגרום לך לדבר?" התגרתה, והוא חייך והנהן
לאות חיוב. אחר זרק עצמו לאחור על הכר ועצם את עיניו. הוא נשם
נשימה עמוקה ונדמה היה לה שהוא עומד להירדם. היא רצתה ליהנות
ממנו עוד, לא רצתה לתת לו לדעוך בבת אחת, לכן משכה עצמה אליו
והעניקה לו נשיקה קלה על שפתיו, גורמת לו לפקוח את עיניו
בתהייה, היישר אל תוך עיניה שלה.
הוא השמיע אנחה קלה של עונג. "טעים"... לחש אליה, והיא חייכה
את חיוכה הגדול אליו, שיערה האדמדם גלש עתה על חזהו והוא מיהר
להעביר את ידו בתוך ים האדום-חום, ולשאוף לתוכו את ריחו המתקתק
של בשמה.
אחר היא הניחה את ראשה על חזהו ועצמה את עיניה, מרגישה איך
העייפות שהיא הדחיקה כל אותו היום מנצחת אותה. היא נרדמה כעבור
כמה רגעים, כשידו האחת אוחזת אותה קרוב אל גופו וידו האחרת
משחקת בשיערה. מזמן היא לא הרגישה כל כך בטוחה עם גבר, כפי
שהרגישה עתה עמו.

.ה.
הדלת נפתחה בפרעות, ושני הגופות העירומים בתוך המיטה נעו בחוסר
מנוחה, מתעוררים משנתם העמוקה. היא לא העיזה להסתכל אפילו מי
הוא הפולש, רק שמעה את הקול הנשי הצעיר זורק לאוויר "סליחה"
נבוכה ומיד סוגר את הדלת אחריו. אבל הוא כבר התעורר ולא יכל
לשקוט על ההתפרצות הבלתי מנומסת למקום היחיד בכל הדירה
הקטנטונת הזאת שבו יש לו פרטיות.
היא הטמינה פניה בכרית, כאילו בכדי להחשיך מעליה את היום
ולחזור לשנתה, אך הוא לא היה מסוגל להירדם מחדש, מיד הוא טיפס
מעליה וירד מהמיטה, לובש על גופו מכנסיים קצרות וגופייה לבנה
ארוכה שיש לו עוד מאז תקופת הצבא. אחר פנה אל הדלת, אך בטרם
יצא שלח לה מבט מרוצה, מעביר את עיניו על כל גופה, מהראש ושובל
השיער האדמדם שלה, לאורך צווארה וקימורי גופה, ואז אל הישבן
המכוסה חלקית בשמיכה ועד לכפות רגליה שבצבצו תחת השמיכה.
הוא חייך. היא לא הייתה כל כך נמוכה כמו שתיארה את עצמה, ביחס
אליו היא הייתה מתאימה בדיוק, כאילו נוצרה בשבילו. הוא חזר
אליה, ומשך את השמיכה מעליה, מכסה את כל גופה העירום, ומיד
חוזר אל הדלת ויוצא מן החדר.
ברגע שהוא יצא היא חייכה לעצמה והסתובבה אל גבה, מביטה מעלה אל
התקרה של חדרו, ומיד מנמיכה את מבטה ומעבירה ביקורת מקיפה על
חדרו, חדר גברי טיפוסי. היא שמעה את קולו מן החוץ, מדבר בצורה
תוקפנית כלפי אותו פולש, או יותר נכון פולשת שקטעה את שנתם.
היא צחקה צחוק קל, אחר התיישבה בתוך המיטה והביטה סביבה, מחפשת
את שמלתה שכה לא רצתה ללבוש חזרה עתה, בייחוד בשל הקור הרב
ששרר בחדר. היא משכה עצמה מתוך המיטה וצעדה אל ארון הבגדים
שלו, מושכת מתוכו מכנס בד ארוך חורפי וחולצת טריקו פשוטה, גם
היא ארוכה. אחר מיהרה ללבוש את שני פריטי הלבוש על עצמה, קושרת
את המכנס צמוד לגופה בכדי שלא ייפול ממנה, אך את החולצה השאירה
כמו שהיא, היא אהבה ללבוש על עצמה בגדים רחבים, כך הרגישה יותר
חופשייה.
אחר פנתה אל עבר הדלת, ובמשיכה עדינה פתחה אותה ויצאה החוצה אל
תוך מסדרון החדרים, וצעדה קדימה לעבר הסלון והמטבח, עוקבת אחר
קולו, המתגבר יותר ויותר ככל שהיא קרבה אליו. לבסוף היא הגיעה
אליו, קוטעת את השיחה בין שלושת הנשים הישובות סביב השולחן
במטבח ובינו, שעמד ודיבר אליהם כמו מחנך המנסה להעביר מסר.
המבטים הופנו אליה, ומספר אמירות של שלום נאמרו כלפיה והיא
החזירה כמוהם חזרה, אחר מיהרה להיצמד אליו וללחוש משהו באוזנו,
והוא אישר בהנהון ראש קל. מיד היא קרעה את עצמה ממנו ופנתה
לצאת מהדירה.
"היא יפיפייה, חמודי"... לחשה אימו וגרמה לו להסמיק. אחיותיו
צחקקו להן והאם נעמדה. "אם אתה מאושר איתה, אני מאשרת"...
הוסיפה האם ושלחה לו מבט מרוצה. "להכין לכם משהו לאכול?" שאלה.
הוא הנהן לאות הסכמה, משער לעצמו מה בוודאי תכין אימו לכבודם.
אחר מיהר לחמוק מהמבטים המוזרים של השלושה ויצא אחריה החוצה.
הוא מצא אותה יושבת על המדרגות מול הכניסה לבניין, מעשנת
סיגריה, בוודאי שניה או שלישית. הוא לא אהב מעשנים, אבל בשבילה
הוא היה מוכן לשתוק. הוא התיישב לידיה, מביט בה בעת שפלטה
החוצה עננה של עשן אפרפר. "זה עושה לך טוב?" היה חייב לשאול.
היא צחקה על שום שאלתו.
"אתה עושה לי טוב"... לחשה אליו, וכל כך רצתה לנשק אותו, אך
ידעה שהיא לא יכולה לנשק אותו כשטעם הניקוטין דבק בשפתיה, לכן
שלחה את ידה הפנויה לעבר ירכו והעבירה עליה ליטוף קל, יודעת
שעצם מגעה בו מטריף את כל חושיו. הוא הניח את ידו על ידה
הלוטפת, ומיד רכן אל צווארה והעניק לה רצועה של נשיקות קטנות,
גורם לה לצחקק אחרי כל מגע שפתיים.
"רוצה לבוא להתקלח איתי?" שאל אותה לפתע, והיא שלחה לו חיוך
גדול, מתחבטת בתוכה אם לאמר לו כן או לא, לבסוף הנידה בראשה
לשלילה והחיוך היה לחיוך מתנצל, היא רצתה לעצמה עוד כמה רגעים
לבד.
"לך אתה, אני אבוא אחר כך"... לחשה אליו, והוא קיבל את תשובתה
ללא כל התנגדות. אחר נעמד, ומיד חזר אל הדירה, מותיר אותה
מאחור לעשן את שארית הסיגריה שלה, לחשוב את המחשבות שלה ולעשות
סיכום נפש עם עצמה. היא לא הייתה שלמה עם מה שעבר עליה בליל
האמש, אך היא ידעה שלמרות שכרגע הבחירה שלה נראית לה מוטעית,
אולי אחר כך היא תתברר כנכונה. הרי משהו אמיתי גרם לה לרצות
לפגוש אותו, רגש אמיתי של אהבה דחף אותה לעשות את הצעד ממנו
אין חזור, ובאותה המידה, אותו הרגש גם גרם לה להתמסר לו בכל
כולה אמש.

.ו.
היא יצאה מתוך חדר המקלחת נקייה לחלוטין. שיערה הארוך היה
מסורק חלק מאחורי ראשה, רטוב עדיין מן המקלחת שזה עתה חוותה.
גופה היה מבושם ריח סבון מתקתק במקום הבושם הקבוע שלה, והיא
הייתה טהורה שוב, נקייה. עתה לאחר שביצעה את כל פעולות הניקיון
של הבוקר, היא הרגישה אדם חדש, התחושה המוזרה, הספקות, אבדו
כלא היו מעולם.
היא הצטרפה אל המשפחה הקטנה לארוחת הבוקר המסורתית שלהם של יום
שבת, פרי הכנתה של אימו. הם ישבו כולם סביב השולחן וניהלו
שיחה, משתדלים שלא לחקור אותה יותר מידי ולהכעיס את זוגה שוב.
אך בכל זאת היו חייבים לשאול שאלות שברומו של עולם, וגם היא
וגם הוא הרגישו שלא בנוח. אחרי הארוחה יצאו שתי האחיות לרחצה
בים, והאם ובן זוגה עזבו את הדירה והלכו לשתות כוס קפה אצל אחד
השכנים, מותירים את הבן וזוגתו החדשה לבדם בדירה.
"מה נעשה?" שאל וזרק עצמו על הספה. היא חייכה אליו והתיישבה על
ירכיו, כורכת את ידיה סביב צווארו.
"אתה המארח , אתה תחליט"... העבירה לו את השרביט, והוא הביט בה
מרוצה.
"למה חיכינו כל כך הרבה זמן?" תהה, והיא השפילה מבטה קלות.
נזכרת בדיוק בסיבה, החבר הקודם שהיה לה, אותו היא עזבה רק לא
מזמן, וזאת לטובתו, ככיוון שלא יכלה להעמיד פנים שהיא אוהבת את
החבר שלה כל עת שאהבה מישהו אחר והייתה מודעת לכך. הוא לא ידע
על כך דבר, לו היא רק סיפרה שהם נפרדו, מלותיה המדויקות היו
"בלי סיבה, פשוט הגיע הזמן לחתוך"...
הוא הבין מהמבט המתחמק בעיניה שעליו לשנות את הנושא. "רוצה
לראות סרט?" שאל, והיא הנהנה לחיוב. הייתה לו אובססיה לסרטים,
והיא אהבה זאת, כיוון שהוא העדיף לבלות לילה שקט בבית מאשר
לצאת לבלות במקומות רועשים, היא מצאה לה בחור שימתן אותה קצת
וירסן את הפורענות שבה שלעיתים הייתה מוגזמת מידי.
הם צפו בסרט אחד, רומנטי למרבה הפתעתה, ואחריו החליטו לפרוש אל
חדרו, אולי להשלים את השינה שנקטעה להם באמצע, ואולי סתם לדבר.
הם נכנסו אל החדר והוא מיד נשכב על המיטה, משחרר אנחה של
עייפות ומיד מפהק.
"אני מתישה אותך?" שאלה, ומיד טיפסה מעליו, מתיישבת בדיוק מעל
אגנו. הוא חייך אליה מלמטה והניד בראשו לשלילה.
"את עושה לי הרבה דברים, אבל את לא מתישה אותי"... לחש אליה,
ומיד משך את צווארה אליו, והצמיד לה נשיקה קטנה על שפתיה. אחר
הרפה והיא התיישרה מחדש, מחליקה את ידיה תחת חולצתו ומלטפת את
גופו בעדינות בידיה המיומנות. הוא עצם את עיניו, נהנה ממגעה
החמים על גופו. היא שוב רכנה אליו והעניקה לו נשיקה נוספת על
שפתיו, ארוכה יותר, נשיקה שנועדה לפתות, שנועדה לגרור אותם
להתעלסות נוספת.
אך התשוקה שבערה בה וביקשה לפרוץ החוצה נקטעה, כשנפתחה הדלת
מולם לפתע, וגרמה לה לקרוע את עצמה ממנו, ולהיזרק לצידו על
המיטה. הפעם לא הייתה זאת אחת מאחיותיו שהפריעה להם, אלא שני
בחורים צעירים, חברים שלו שבאו לבקר אותו בהפתעה גמורה.
"באנו בזמן לא טוב?" שאל הבחור הראשון שנכנס אל החדר, שולח
לחברו חיוך גדול מתנצל.
"אתם תמיד באים בזמן לא טוב"... לחש הוא, ומיד שלח לה מבט
מתנצל. עכשיו שהם כבר פה הוא לא יכל להיפטר מהם. היא השפילה
מבטה בעת שהתמקמו השניים בתוך החדר, ורק כשהציג אותה לפני
חבריו היא הרימה את מבטה חזרה אליהם. אחר מיהרה להתנצל ויצאה
מן החדר, שומעת את קולה של אימו מן המטבח ומשערת לעצמה שבוודאי
האם וזוגה שחזרו הכניסו את האורחים הלא רצויים, אם רק היו
מתעכבים עוד קצת...
היא משכה מתוך התיק שלה, אותו השאירה במסדרון על שולחן קטן את
קופסת הסיגריות שלה, ומיד פנתה אל המרפסת, מתיישבת לצד החבר של
האם מול שולחן פלסטיק קטן ומציתה לעצמה סיגריה אחת.
"לא קשה להיכנס למשפחה הזאת"... לחש לה הגבר המבוגר, והיא
חייכה אליו, מהנהנת לחיוב בראשה.
"זאת משפחה טובה"... לחשה אליו חזרה, ופלטה מעט מרעלי הניקוטין
אל החוץ. אחר קיפלה את רגליה מעלה אל הכיסא והביטה אל החוץ
שהיה שמשי וחמים בניגוד למה שצפו החזאים. היא שוב פלטה עננה של
עשן החוצה, וחזרה להביט בגבר המבוגר מולה בעת שהצית גם הוא
סיגריה משל עצמו.
"הוא לא אוהב שאני מעשן בבית, אבל אם לך הוא מרשה, אז הוא יסלח
לי"... תירץ, והיא שלחה לו חיוך גדול, נשענת קלות לפנים.
"ההבדל בנינו הוא, שהוא לא יכול להגיד לי לא"... לחשה אליו,
ופלטה עוד עננה, כמעט בפניו של המבוגר, אחר נעמדה וכיבתה את
הסיגריה שעוד נותרו בה הרבה רעלים לשאוף בתוך המאפרה הכסופה
שעמדה בניהם. היא חלפה על פניו, יודעת שהוא מביט בה במבט זדוני
עתה, אבל לא היה לה אכפת.
היא חזרה אל הפנים הקריר של הבית, עוצרת בדרכה חזרה אל חדרו
בחדר המקלחת בכדי לצחצח שיניים ולהעלים את טעם הניקוטין מפיה.
אחר פנתה אל החדר אך בטרם נכנסה פנימה מרחה את שפתיה בשפתון
שקוף בטעם תות בכדי להעלים את הטעם הרע לחלוטין ואז נכנסה,
בדיוק כששלושת הבחורים רעמו להם בצחוקם.
היא התיישבה בין רגליו, מכריחה אותו לחבוק אותה בין זרועותיו,
והוא לא התנגד, הימצאותו עם בחורה יפה רק מעלה את ערכו בעיני
חבריו, ומרתיחה את קנאתם. הם נראו כך כל כך מאוהבים, כשבעצם
מילים אמיתיות של אהבה לא נאמרו בניהם מעולם...

.ז.
הערב החל לרדת במערב, והאפלוליות שלו אף הוכבדה על ידי ענני
הגשם אותם צפו החזאים לבוקר אותו היום. הם עמדו בחדר המדרגות
של הבניין, דקות אחדות טרם הפרידה הצפויה שלהם, כשהוריה יגיעו
לשם ויאספו אותה עמם חזרה הביתה.
היא הייתה עצובה עתה, יודעת שהמרחק הגדול שנפער בניהם עתה,
עלול להרוס להם את הקשר שכה עמלו לבנות להם. היא החלה להצטער
על שיזמה את הפגישה הזאת, ובעת שעמדו דוממים בחדר המדרגות, היא
נשברה.
שניהם לא ידעו כיצד להתמודד עם הפרידה שבאה עליהם עתה, הוא
הדחיק ושתק, אך היא לא יכלה לשתוק יותר. לפתע, היא ירתה אנחה
של רוגז באוויר, ומיד התיישבה על המדרגות בחוסר סבלנות מובהק.
"הם היו אמורים להיות פה כבר מזמן"... קיטרה, למרות שבליבה
התפללה שעוד ייקח להם זמן והם לא ימהרו. הוא שלח לה חיוך קטן,
לא יכול להסתיר מפניה את העצבות שנפלה גם עליו עתה כשהיא הולכת
ממנו.
"את כל כך רוצה ללכת ממני?" שאל והתיישב לצידה. היא תקעה בו
מבט כועס, אחר קיפלה את רגליה קרוב לגופה והטמינה ראשה בין
ידיה, מסתירה את פניה מפני מבטו בעת שהחלו זולגות מעיניה דמעות
מלוחות קטנות אותן לא יכלה לעצור יותר.
"אתה כל כך אדיוט לפעמים!" קראה אליו, מרגישה איך עיניה
מתמלאות יותר ויותר דמעות, וכולן זולגות החוצה ומרטיבות את
שרוולי חולצתו שלבשה על עצמה עדיין. הוא קפא לצידה, מחכה לשמוע
את ההסבר שיבוא בעקבות דבריה.  אך היא שתקה ולא הרחיבה דברים
בנושא.
"היה נחמד אם הייתי יודע למה אני אדיוט"... התגרה בה, כועס על
הכינוי שהדביקה לו ולא הסבירה מדוע כינתה אותו כך. היא צחקה
צחוק מזלזל.
"אתה חושב שאני רוצה ללכת? שאני רוצה לעזוב אותך? הרי מי יודע
מתי נתראה שוב, ואם בכלל"... לחשה לו בקול חנוק מדמעות. הוא
השפיל מבטו, מקפל את רגליו קרוב לגופו בצורה דומה לשלה. הוא לא
חשב על כך עד כה. הרי הוא לומד עתה, ואחרי החג מצפים לו שבועות
קשים של מבחנים, והיא עובדת ולא יכולה לבלות את כל זמנה אצלו,
וממלא הוא יהיה עסוק מידי בכדי להתייחס אליה. לרגע הוא החל
לחשוב על כל היומיים שבילה איתה כטעות. אם היו משאירים את הקשר
שלהם פשוט כשם שהיה עד כה, לא היו מסתבכים כל כך עתה.
"אנחנו נצטרך פשוט להיות חזקים". אמר כעבור רגע של הרהורים
ומחשבות. "ולמרות המרחק ולמרות ששנינו עסוקים כל כך, להיפגש
כמה שיותר". הסביר, אך היא רק הנידה בראשה לשלילה. "אין לנו
ברירה"... לחש לה והניח ידו על גבה המקומר, מחליק את אצבעותיו
לאורך עמוד השדרה שלה בניסיון נואש לנחמה. "תהיי מוכנה להרבה
שעות טלפון"... צחק, אך היא רק הרימה את צמד עיניה הירוקות
הדומעות אליו, ותקעה בו מבט עצוב, שולל.
"אני לא יכולה לחיות בקשר כזה, זה לא טוב לי להתגעגע כל
הזמן"... לחשה לו, מנגבת את עיניה מהדמעות שהמשיכו לזלוג מהן.

"אני לא מוכן לוותר עלייך, את לא מבינה?!" התעקש, והיא חייכה
חיוך קטן. יודעת שהם יכולים להגיד הכל עכשיו, אבל המציאות
עלולה להתפתח לכיוונים אותם הם לא יכולים למנוע, ובוודאי שלא
לצפות...
צפצוף מכונית נשמע מן החוץ הגשום, והיא נעמדה במהירות, כשכאב
אדיר תוקף אותה, צביטת הלב של הפרידה הייתה חזקה מלסבול. היא
ידעה שעליה לעשות זאת מהר, מבלי להביט לאחור, כי היא עלולה לא
לראות אותו יותר לעולם. אסור לה להיקשר אליו יותר מידי.  "אני
שונאת פרידות"... לחשה אליו ושלחה לו חיוך קטן, מנגבת דמעה
נוספת שהחליטה לצאת החוצה בכל מקרה. הוא חייך אליה, מלטף קלות
את לחייה באצבעו.
"יש מישהו שאוהב אותן?" שאל, אחר רכן אליה באיטיות ונשק לשפתיה
נשיקה עדינה. הוא רצה לעשות אותה ארוכה, אך היא לא נתנה לו,
היא ידעה שככל שתתארך הנשיקה כך הכאב יהיה גדול יותר. היא קרעה
את עצמה ממנו, שולחת לו נפנוף אצבעות קל, ומיד מפנה לו את גבה
ובורחת החוצה, אל תוך הגשם.
הוא הביט בה כשהתרחקה היא בין הטיפות, יודע שיש לו רק עוד
הזדמנות אחת איתה, ושעליו לנצל את רגעיו איתה עד תום. הוא היה
צריך להבהיר לה אמת ותמים שהוא אוהב אותה והוא רוצה אותה בחייו
והוא איננו מוכן לוותר למרחק או לשוני באורח חייהם, ובעיקר שלא
לאנשים הסובבים אותם, והוא רוצה לאהוב אותה למרות כל
המכשולים.
רגע קט אחד, והוא כבר היה בדרכו אחריה, רץ בין הטיפות, קורא
בשמה- "נעמה! נעמה! נעמה!"
גורם לה לעצור רגע לפני שהכניסה רגלה אל תוך הרכב של אביה,
ולהביט לאחור. הוא הגיח מבין השיחים, כך קיצר את דרכו אליה,
ונעצר צעד ממנה, מושיט לה את ידו כשעל פניו מרוח חיוך ענקי,
במיוחד לכבודה. היא חייכה אליו חזרה ואחזה ביד המושטת לה, ומיד
הוא משך אותה אליו, מצמיד אותה לגופו.
"את לא יכולה ללכת בלי להגיד שלום כמו שצריך"... לחש לה והסיט
קבוצת שיערות רטובה ממעל עיניה.  היא חייכה אליו ומיד כרכה את
ידיה סביב צווארו, מעניקה לו נשיקת לחי קטנה ומיד נצמדת אליו
לחיבוק ארוך. ברק הבזיק מעליהם, גורם לה לחזק את אחיזתה בו,
ולהישאר צמודה אליו עוד רגע ארוך נוסף.
"להתראות"... הצליחה ללחוש אל תוך אוזנו לבסוף, מיד ניתקה את
אחיזתה בו, ופנתה שוב להיכנס אל האוטו. אך הוא מיהר לתפוס בידה
ולמשוך אותה חזרה אליו בשנית, הוא לא סיים לאמר לה את שהיה לו
לאמר, ולא היה מוכן לתת לה ללכת לפני שתשמע את דבריו. היא
הביטה בו מבוהלת, לא מבינה למה הוא מתעקש להקשות עליה את
הפרידה הזאת. והוא מיהר להסביר.
"את לא יכולה ללכת לפני שאני אגיד לך שאני אוהב אותך"... לחש
אליה וחייך, היא הביטה אל תוך עיניו, מנסה לעכל את מה שאמר לה
זה עתה, האם זה הגיוני? האם הוא באמת אומר לה זאת? האם הוא
באמת מתכוון לדבריו? הדמעות בעיניו שהוסוו על ידי טיפות הגשם
הוכיחו לה שהוא דובר אמת.
"אז תגיד"... ביקשה ממנו, והוא הגדיל את חיוכו, לכדי חיוך
אמיתי של אושר.
"אני אוהב אותך, נעמה"... התוודה ומיד נשם נשימה עמוקה, לנצור
את הרגע. היא צחקה מולו, נהנית מצלצולן של המילים שאמר לה
עתה.
"אני אוהבת אותך, תומר"... לחשה אליו חזרה, ומיד הוצמדו
שפתותיהם אלה לאלה לנשיקה ארוכה שהרתיחה את דמו של אביה בתוך
הרכב, אך לשניהם לא הפריעה המחשבה על הקהל שלהם אותו הרגע, הם
היו עסוקים זה בזו עתה ואיש לא יכל להרוס להם את הרגע. הלשונות
שלהם ליטפו זו את זו במיומנות כאילו נהגו לעשות זאת דרך קבע,
ורק לאחר דקה ארוכה נסתיימה הנשיקה, והם נשארו צמודי מצח,
מביטים כל אחד מהם עמוק עמוק אל תוך המבט האהוב של האחר, נהנים
מהרגע המוזר הזה שהם חולקים עתה, ולעולם לא יוכלו לשחזר.
ואז באיטיות, היא החלישה את אחיזתה בידו ומשכה את עצמה ממנו,
מתרחקת ומתרחקת ממנו עד שידו נפרדה מידה באופן סופי והיא נכנסה
אל הרכב.
הוא המשיך לעמוד במקומו ולהביט בה, גם כשהרכב החל להתרחק והוא
כבר לא יכל לראות אותה בבירור. אביה החל יורה עליה את כל מילות
עצבנותו, אך היא לא התייחסה, ורק הביטה אל תומר בעיניה
הדומעות, רואה איך דמותו מתרחקת ממנה יותר ויותר, מקווה שמה
שהחל בחג הזה ימשך עד לחג הבא, ולחג הבא אחריו וכך הלאה...
הוא והיא, מיה ונתיב, ההוכחה החיה שלאהבה אין גבולות, אין גיל,
אין מקום קבוע. האהבה נוצרת בדרכים המוזרות ביותר, אי אפשר
להתעלם ממנה, אי אפשר להדחיק אותה ובוודאי שאי אפשר לחיות
בלעדיה. "אין הר גבוה מספיק, ואין עמק עמוק מספיק, ואין נהר
רחב מספיק בשביל להפריד את האוהבים באמת"... כתב אדם חכם פעם,
והוא והיא הם ההוכחה החיה לכך...