יש לי תיאוריה על החיים, לפחות על החיים שלי.
סתם תיאוריה שהתפתחה לי בראש ובבוא הזמן גם בלב.
התיאוריה היא שתמיד יהיה שם מישהו בשבילי.
לא חשוב מתי, איך ולמה תמיד יהיה מישהו שאני אוכל לסמוך עליו.
זה לא תמיד יהיה אותו אחד, הוא תמיד יתחלף.
והוא לא יהיה דווקא בן, הוא יכול להיות גם בת, זה לא ממש
משנה.
גם הוכחתי לעצמי שזה נכון, הרי קרו דברים שגרמו לה להתפתח.
אבל באמת זה נכון! גם עכשיו.
יש לי אפילו כמה אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם.
שמתי שכשמרגישים לא משהו ואפילו ממש גרוע אפשר להרים אליהם
טלפון או אפילו לדבר איתם בICQ וישר ההרגשה שלי תשתפר.
אז איך זה שאני מרגישה כל כך רע עכשיו.
איך זה שעכשיו ברגע הזה אני רק חושבת על דברים רעים כמו סכינים
שחותכים את הורידים שלי או סתם הרגשת האויר החם שבחוץ כשאני
בדרכי למטה דרך החלון...
למה אני תמיד חייבת להשתנות כל כך הרבה ולהרגיש רע בלי שום
סיבה מיוחדת?! סתם כי בא לי, למרות שלפעמים ממש לא בא לי.
מאז שהתחלתי עם הדכאון הזה פחות או יותר היו אנשים שהייתי
יכולה לדבר איתם אבל, עדיין, הדכאון לא עבר. לא משנה כמה
דיברתי על זה.
נכון, הוא מגיע לעיתים רחוקות יותר, מאז שהפסקתי לחשוב על אהבה
ורומנטיקה כשאני כלולה בהם, הוא כבר כמעט לא בא.
בעצם זאת נראית לי הפעם הראשונה שאני בדכאון עוד ממתי
שהפסקתי,
פחות או יותר, לחשוב כל הזמן על האקס שלי שזה כבר כמה חודשים.
אז למה עכשיו זה חזר?!
ואפילו סיגריה לא באה לי בחשבון כי ממש לא בא לי עכשיו.
וגם לא בא לי ממש לכתוב.
רעיונות כבר אין לי, בוא נגיד שנפלתי למחסום כתיבה.
לצייר ולקרוא?!
בוא נגיד שנפלתי עם המחסום כתיבה למחסום קריאה וציור.
למוזיקה אין לי כוח כי כואב הראש.
לדבר עם האנשים ממש אין לי עצבים.
אז מה אני אעשה?! עוד פעם לישון?!
כבר ימים שאני רק ישנה להרדם עכשיו אני לא אצליח.
טוב... ננסה טלויזיה. לפחות אני לבד בבית.
אם לא... אני כבר לא יודעת.
כנראה שלא תמיד יהיו שם בשבילי, או שלא תמיד אני אנצל את זה.


הסיפור מוקדש לכל אלו שבאמת שם בשבילי כשאני צריכה אותם.
אתם יודעים מי אתם.

בכל אופן הדכאון עבר בסוף בעזרת המצילה האולטימטיבית-
הסיגריה
ברגע שהבנתי שזה או זה או הסכין החלטתי לנסות בתורות ואחרי
הסיגריה דברים נראו אחרת... עכשיו אני פחות או יותר בסדר... עד
הפעם הבאה.