"הילדים בבית - הספר החדש לא הפסיקו גם היום לצחוק על ההליכה
שלי. אני ממש מתגעגע  לבית- הספר הישן ולבית הישן שם כבר כולם
התרגלו אלי. מזל שלכם זה לא משנה איך אני הולך..."
תמיד זה היה לי מוזר לדבר עם עכברים, אבל הם, תמיד היו שם
כשהייתי צריך. סה"כ היו לי 6 עכברים וכל אחד היה מיוחד ושונה
בעכבריותו מהשני ככה שהבדלתי בין כולם, גם היה שם אחד כזה
קצת... מצחיק כזה... בלי זנב.
באותו שבוע בו התגרשו ההורים שלי ואני ואמא עברנו לגור לבד,
דיברתי איתם המון. אמא היתה עסוקה כל הזמן בלריב עם אבא
בטלפון, ובבית הספר החדש לא קיבלו אותי כל- כך יפה ככה שהם היו
הברירה היחידה שלי.
דווקא אז אמא החליטה שאין להם מקום בבית החדש ושאני צריך למצוא
להם מקום אחר. אני לא מבין אותה מה היא חושבת שהיא יכולה
להתגרש לי גם מהעכברים!
לקחתי אותם וניסיתי להסביר להם. אני יודע שהם מבינים. ירדתי
למטה עד סוף המדרגות אל המקלט, פתחתי את הדלת הכבדה ונכנסתי
פנימה בהיסוס הבטתי סביבי. המקלט היה עמוס בחפצים ישנים.
נכנסתי פנימה אל הבלאגן והנחתי את הקופסא על ספה קרועה.
פתחתי את המכסה באיטיות וחיכיתי שיצאו, אך הם כאילו מתלבטים אם
להישאר בקופסא לה הורגלו. "צאו" אמרתי אליהם בקול מרגיע," זה
בסדר".
לאט- לאט הם יצאו, בוחנים בפחד את החלל האפלולי ולבסוף נעצרו
שוב והביטו בי מהוססים, כאילו שחיכו לאישור אחרון ואז בין רגע
החלו מטיילים במרץ בין החפצים הפזורים.
הבטתי בהם מופתע. שמחתי לגלות עד כמה טוב להם. מעולם לא ראיתי
אותם כך. הם התרוצצו בין המיטה השבורה לספסל הישן, מהספסל
למגירות הזקופות ומשם טיפסו על שעון גדול עתיק ששתק בפינה.
כבר באותו היום הכנסתי כמה שנויים בערמת החפצים העייפים ששכבה
שם, ועם הזמן הפכתי את המקלט השומם  לעיר קטנה של עכברים.
טורים של מגירות הפכו לבניינים גבוהים, הספסל הישן שימש כגשר
הראשי והשעון הגדול היה למרכז העיר... כמו ניו יורק ופאריז
שבסרטים רק של עכברים.
יום -יום מיד אחרי הלימודים, ירדתי למטה עד סוף המדגרות למקלט-
אל עיר העכברים שלי. הייתי מסדר, בונה, מנקה או סתם יושב ומביט
בהם עד הלילה.
שם תמיד הרגשתי חשוב, כמו ראש- עיר כזה גדול שאוהבים.
בשבילם זאת הייתה עיר עכברים, בשבילי זאת הייתה עיר מקלט...