ליהי רוטשילד / בטרם עת |
אחד מנטועינו,
טרם הגיע זמנו נעקר,
ולעת של אובדן עברנו.
והזמן כאבו כה מר.
ועתנו לספוד,
וקצת גם לשחוק,
ועת שוב לבכות, והרבה.
ועת לחבוק, וגם לדבר,
ולאהוב בכדי לרפא.
ועתך נגמרה, וחיבוקך נלקח,
ואהבתך גם היא כבר אינה,
ובלבנו שחוקך עודו מהדהד,
בעודך מעלינו נקרע.
השיר נכתב בעקבות קטע מקוהלת פרק ג', שהוקרא ביום ה-30 למותו
של רן ברון.
הוא מוקדש לו, עם הרבה אהבה וגעגועים....
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|