מבעד לחרכים
אוטוביוגרפיה של פעיל ציוני, יהודי אוניברסלי ואופטימיסט.

חיים שובל  (בלושטיין) נולד בעיירה קלובציץ שבליטא, (מרץ  1920
) לאברהם וחיה בלושטיין. אביו עבד כבורסקאי מומחה, אימו שימשה
כעקרת בית, מלבד חיים גידלו שניהם עוד שלוש אחיות ושני אחים
כאשר שתיים מהאחיות ואח אחד נספו בשואה.
בשנת 1938 עלה חיים לארץ במסגרת ההעפלה ב' באניה ארטימיסיה
ונקלט בקיבוץ כפר מסריק (דרומית לעכו).
השתלב  בחיי הארץ במהירות ושימש בתפקידים בכירים ביותר בסוכנות
היהודית, בו בזמן הגיעו לארץ הידיעות הנוראיות על השמדת העם
היהודי והפגיעה במשפחתו שלו מה שהוביל לשבר פסיכולוגי.
מודע יותר לצורך העלאת היהודים פעל חיים במסגרת ההעפלה הבלתי
לגאלית, במסגרת פעילותו במוסדות הישוב העוסקים בכך פגש את
אישתו- נחמה. בשנת 1947 נשא את נחמה לאישה, לזוג נולדו שני
ילדים- תמר ואורן.
בשנת 1969 נבחר לכנסת כחבר מפלגת העבודה ובשנת 1974 מונה לשר
התקשורת.
בין שלל  מפעלותיו ניתן למנות את  פרויקט הצבת צלוחיות ספוג
בכל הסניפים. שימש בתפקידו עד לפרישה מהחיים הפוליטיים בשנת
1977.  
בשנים1986-1990  פעל כשגריר ישראל בפרו וזכה להערכה רבה בשל
פועלו להקמת מפעל לתריסים ואביזרי חלון המעסיק אינדיאנים
עניים.
משנת 1990 חיים עושה לביתו, בין היתר טיפל באישתו שמתה ממחלת
הסרטן בשנת 1995.

להלן יוצגו קטעים נבחרים מהאוטוביוגרפיה שכתב, אוטוביוגרפיה
המאפשרת לנו לחדור לחייו של אדם המשולב כולו בצמיחתה של מדינה-
זהו מסע אל האנשים והמקומות , מסע אל האנושי ביותר, החל
מגילויי האהבה שהרעיף ועד לנקודות הגוף שבהם דיגדג את אישתו
ועד לשיחותיו עם גולדה במטבחה באותם ימים הנוראים של אחרי
מלחמת יום כיפור כשהוא רואה אותה שורפת את הקציצות ומוחה
דמעה.
כיום לאחר הפרישה מהחיים הציבוריים עושה חיים לביתו ומשקיע
רבות בתחביבו- ייצור ידני של תריסים.
אנו מתוודעים לכתיבה יוצאת דופן, הן בגילוייה האינטימיים
והאישיים והן בתובנות האנושיות העומדות על בסיס תורת חיים של
אדם פשוט, כמעט נטול השכלה פורמלית, סוציאליסט פרגמטי וליברל
בעל לב רחב.

לזכר בני משפחתי שנספו בשואה, בני אדם צחי עור ונפש.
ולזכר רעייתי, נחמתי, שתבנית דמותה בוערת בי תמיד ומאירה את
החושך שבא עלי בהסתלקותה.


1923: דג מלוח ואור גדול  
הזיכרון, אולי הראשון שלי, התרחש בהיותי  עולל זב חוטם בן שלוש
לערך-  כנראה בשעת הצהריים,  ואמי שרה בלושטיין לבית רטנר
יהודייה פשוטה ויראה לא במובן שבו יראים את השם כיום אלא מתוך
אהבת העם והטוב, האכילה אותי באותו יום לראשונה מן המעדן
המוצלח ביותר- (במיוחד כשנלווה אליו תפוח אדמה חם וטיפת וודקה
לעזור לבליעה) אותו מאכל הוא הדג מלוח וטעמו לראשונה הפליא
ואולי הפחיד במליחותו וכנראה שסירבתי להמשיך ולקבל ממנו. אמי
כתגובה- אולי כמין כניעה או כניסיון לבלבלני קמה ופתחה את
שובכי החדר, יש לתת את הדעת- לא גרנו בבית גדול ו"בסלון", היכן
שהתרחש אותו אירוע, קיימנו את כלל אורחתינו, שם בסלון הייתה
אמי מאכילה אותי, שם  אחותי הבכורה לאל'ה הייתה מחזיקה אותי
בידיה הלבנות והשמנמנות- חלקות למהדרין היו ידיה ונוחות
ונעימות כמו משי- אף טיפת שיער גוף לא הייתה בהן ובזמנים של
אז, יש לדעת, לא השתמשו כמו בדור הזה, במיני תכשירים נשיים
להחלקת הגוף והרחקת אותם טפילים דוקרניים הצומחים כגידולי פרא
מנוולים לאורך הגפיים והחזה, לא, לא היו שכאלה ואולי הסתפקו אז
רק במין התקנים ישנים של שעווה וסכין וכיוצא בזה.
תינוק הייתי והרי לעולל בן שלוש שנים סקרן ופחדן ומשתאה על הכל
היה בבחינת הדג מלוח שאליו התוודע לראשונה בחזקת הפתעה גדולה
ולא די בזה פתחה אמא במהירות את שובכי החלון, אותם שובכים היו
עשויים עץ עבה וצבועים אדום עץ זה אולי היה תרזה פשוטה או אף
אחד מהאלונים שגדלו באזור וניתן היה לראות מבעד לצבע האדום את
נימיו והשתרגויותיו כמין גלים שקפאו בזמן- זכר לזמנו של אותו
צומח כשעוד ליבלב על האדמה ולא שימש בביתנו, תריס חורק אך מן
הסוג הטוב שהרי אותם שובכים שימשו עשרות שנים ללא תקלה- נעים
אך בקושי אל מול הרוח עשויים במקצוע ותבניתם מרובעת, כשמונה
סורגים פרושים לרוחב ושניים  עומדים לאורכם לייצבם, זו תבנית
פשוטה שהייתה קיימת ברבים מן הבתים הן של היהודים והן של
הגויים, נפתחת מן פנים הבית אל החוץ, עשוי פונקציונלית ללא
עיטורים- כמו יהודי פשוט הקורא מנחה בבית הכנסת. וסוגר ברזל-
מין וו היה בא משבכה אחת ותופס בשניה ומייצבה כשהייתה אמי
סוגרתם בערב.
ובאותם צהריים מוקדמים נפתחו אל מול פני תריסים אלו ואור גדול
היכה בעפעפי ועלה בהיר על החדר גדול ובולע מפחיד ומושך כאחת-
אור היה זה של השמש הגדולה המצמחת מזונות אך גם מאכלת ושורפת
בחומה, אור שאם אין אדם יודע כיצד לשלוט בו- לתת כנגדו תריסים
ושובכים, להפנותו אל נתיבים בריאים הרי הוא עשוי לצרוב בבשרו
ובעיניו ואור זה הוא שגרם לי לפתוח את פי בתדהמה ולאמא להחמיק
פיסת תפוח אדמה אל חיכי.

1938-1942: שמש העמים
הייתי אך נער כשרגלי פגשו לראשונה את אדמת הארץ, נער פשוט בן
18 שלא הכיר כמעט את העולם  שמחוץ לקלובציץ -מהאניה
'ארטימיסיה' הורדנו בסירות קטנות אל החוף ומשם ישר לקיבוץ כפר
מסריק "ליד עכו".
וכך למרות שידעתי מעט עברית מהשיעורים בתנועה ולמרות שקראתי על
נופי הארץ הרי המפגש הבלתי אמצעי עם המקום עם אנשיו ונופיה דרש
הסתגלות מיוחדת.
הכל הפך משונה וחם ואחר. האוכל בקיבוץ מן הסוג הפשוט מאד-
עגבניות קצוצות, גבינה לבנה (שמיעטתי באכילתה כי סברתי כבר אז
שהיא התסיסה את קיבתי יתר על המידה) וביצים לארוחת בוקר, פירה
ובצל עם מרגרינה ולעיתים מנת עוף מכובסת לצהריים ובערב תה
וקרקרים עם פירות. "מדוע זה אינכם מפוררים יותר את הפירה עד
שיהיה נימוח? "העזתי לשאול יום אחד את האחראי הראשי על המטבח
והוא משך בשפמו ונתן בי מבט ארוך סוקרני  מנעליים עד ראש:-"
רואה אני שמומחה אתה במאכלים, שף ידוע" סתם כך והלך לדרכו.
והרי לא הייתי זר לרעיון הסוציאלסטי ואף אימצתי אותו במתכונתו
הפחות מחמירה עוד כנער בניכר- בחוגי הנוער העובד ובקריאת
עלונים, מכיר הייתי עוד בילדותי את מעשי לנין ואף ידוע היה לי
מה תכליתו של אותו קיבוץ שאליו הביאוני אלא שמדוע זה חייבים
היינו לאכול בשם אותו רעיון גדול גושים כבדים ולא נוחים של
תפוח אדמה כשאפשר היה לפוררם ולבשלם מעט יותר ולהוסיף את
המרגרינה בעת הבישול?
משונה היה לי הדבר אף שברגיל הייתי מקבל הכל באהבה, ולא רק זה
אלא שהיו נשות הקיבוץ גם הוותיקות וגם העולות זה מכבר באו,
מתהלכות כגברים ועושות במלאכה נמרצות ועליזות, היו בהן מכל
הצורות מהן- עגולות ישבן וחמוקיים, מהן שדופות מראה בתבנית
'מרובעת', כחולות עין וחומות עין ויש שיאהבו כאלה ויש שיאהבו
כאלה כל אחד והעדפותיו -אין אני פוסל אף בריה בת חווה, אלא
שכולן בקיבוץ זה מפאת היותן מתהלכות בחוץ מתחת לשמש הקופחת היה
עור ידיהן צרוב במין צורה שפגמה- כיצד ניתן להסביר זאת? רגיל
הייתי בבנות קובביץ שהין לבנבנות ועגולות ונדמה לי שבכל ליטא,
בכל העולם, לא היה  כעור ידיהן הרך והדשן של נקבות עירי, נדמה
זכו במתת אל והיו נולדות כך חלקות לחלוטין והרצון העולה בפני
כל מי שפוגש את אחת מאותן נשים הוא לכסותן בשוקולדה ולכרוך את
הלשון כנגד.

ובכן לאחר מספר חודשים כבר נדמיתי כמעט כ'צבר' מעבד את השדות,
מתהלך בכובע טמבל ויוצא לטיולים אל הים קופץ אל גליו כפרא.
לכאורה הייתי כבר משוקע לחלוטין באותה הווית שמש סוציאליסטית
כאחד מכולם ואף שלחתי תמונות הביתה מצולם במכנסיים קצרים כתף
אל כתף עם שאר החברים ולאל'ה אחותי עונה בפליאה "האם זה אתה
קוציק? הנה כמעט נטיתי לחשוב שהחליפו אותך בבן הארץ"
אלא שביני לביני היו בכל זאת תמהים עלי מיני דברים, כך לדוגמא-
חילקו אותנו שלושה בכל צריף ובאותו צריף חדר שינה ומטבחון קטן
והשירותים מרוחקים ומשותפים למספר צריפים וכולם כך ולכאורה מה
טוב.
בצריפים חלונות פתוחים עמדו נטולי תריסים "כי פה בקיץ אין
גנבים ואין גנבים משום שהכל שייך להכל" הייתה השמש חודרת כבר
בחמש וחצי בבוקר ומעירה אותנו אל העבודה, יש לומר בכל זאת היה
כיסוי לחלון- בחורף מכסים את החלון במין ברזנט מעוקל וחסר צורה
בא מבחוץ על תבנית החלון ונסגר במין מסמר כפוף.
אלא שבקיץ הסירו אותו לעיתים לחלוטין ובשבתות הייתה באה השמש
ומעירה אותנו- היו אתי בחדר החברים ישראל ואליה. זה אליה קם
ויוצא חסר מנוחה ואילו ישראל המבוגר מאיתנו- צבר בעל ידיים
גדולות ועל גבו שערות רבות עבות ושחורות עולות ממנו מעלה עד
לצוואר, ישראל זה לא איכפת לו והוא מפנה גבו לאור ונרדם. אותו
בחור, ישראל אני קורא לו אלא שלמען הסווה את זהותו, אותו בחור
נחמד היה ולחם בפלמ"ח והיה משלנו גבר שבגברים וכיוצא בזה אשכים
גדולים בתחתית ירכיו נוטפי מים בעת שיצא מן המקלחת כולו עזוז,
שיש להתקנא בו וכיוצא. אלא שלאותו ישראל מנהג היה לו כך, נדמה
לי, ואני סמוך כמעט לחלוטין שבשעת לילה מאוחרת בעוד אנו לכאורה
נמים מצויים בתנומה, היה הוא נע מעשה אונן עושה לבדו- ולא שאני
נמנעתי משכאלה והרי לעיתים בשעת דחק לפני שהכרתי את אשתי
ונצרכתי עד בלי די גם אני נטיתי ידי במעש אלא שאצל אותו בחור
היה העניין לילה לילה ומשוכנע אני משום שריח יש לפעולה לאחר
שבא לגמר וכיוצא, משמע היה בעל יצרים רב אלא שמעין הלצה בעניין
שידיו היו מאד שעירות והיו מעין גוזמאות פעם בשנים ההן שמי
וידו במעש אכן יצמח שיער וכיוצא
וניתן העניין לומר שלאחר מכן כשנצרכתי גם אני תמיד הייתי מעלה
לנגד עיני את מעיל ידיו המצמח וחוזר בי ועוזב- אלא שאז היו
הימים אחרים ומחשבות אחרות ואף על פי שכולנו היינו חדורים במעש
יש לומר, עסוקים במלאכה הרי שכולנו בסופו של דבר יצורים
ביולוגיים ויש ללמוד מכך.
   
ויום אחד החלטתי לעשות מעשה- כפר ערבי 'סומיה' היה מרוחק כשני
קילומטר מהקיבוץ ושם נגר אחד שהיה מתקין תריסים מעשה ידי אמן
מעוקלים ומפותחים ונוחים פונקציונלית, כך- נפתחים ונסגרים
בקלות וניתן להעלות ולהוריד את שבכות העץ כך שכמות האור נשלטת
לחלוטין. כך היה ידע של מאות בשנים מוטמע אל תוך אותן תריסים-
משולבים היו בנוף הארץ, נותנים מענה לשמש היוקדת, לרוח לאבק,
ידע של מאות בשנים אם לא יותר מזה, צלבני וטורקיי ופלאחי- היו
בתי אותו כפר כולו מוגנים ומעוטרים בידי אותם תריסים ובחלקם על
הדופן החיצוני ציורי שועלים חמודים.
וכך הבאתי את אותו תריס ששילמתי עליו שתי אגורות שלמות, תוקע
יד ושותה אצל הערבי 'אהווה' בסופה של  העיסקה.  וכך גופי נוטף
זיעה כולו וכבר התקנתי באותו יום את התריס להפתיע את חבריי שאף
לא נתנו דעתם לכך.
בחדר האוכל למחרת בצהריים, ואני סועד את אותו פירה גושי, ניגש
אלי מזכיר הקיבוץ
"חיים עלינו לדבר"
וכך באתי לחדרו ושם ישוב אל שולחן היה, גפי ידיו מנומשות ורזות
אך חלקות- ביקש ממני להסיר את התריס. שהרי אותו תריס 'פוגע
ברוח הקיבוצית' ומפריע את ההרמוניה הסוציאליסטית וכיצד לא
חשבתי אני על כך?
"וכך קנית את התריס אצל ערבי?" הוסיף וקולו תמה ונוזף.
חפצתי להסביר שיש עלינו דווקא ללמוד מהם בני הארץ ולתת דעתינו
על הדרך הנאותה לבוא אל הארץ אלא שידעתי שדיבורים אלו כמוהם
כבחישה במים.
וכך הסרתי בלית ברירה את אותו ה"שיקוץ"  ואולי יש בסיפור זה
לתאר את כל הטרגדיה של עמנו היושב בציון.

1946: פגישת חיי  
בסתיו של שנת 46 הייתי עסוק עד מעל לראשי בענייני העפלה , השגת
סרטיפקטים וכיוצא בזה,
עניינים מתוקף תפקידי כמתאם בין הסוכנות היהודית למוסדות
ההגנה. שיעור ניכר מעיתותי עשיתי בדירה זעירה ברחוב הרצל 66 שם
שכן האגף  'לתיאום ועליה' של הסוכנות. שלושה חדרים ספרטניים
ובהם תריסים צבועים ירוק בולט וגס אך עם זאת פונקציונליים מאד,
היו אלה  תריסים כמעט הרמטיים כך שלאחר שנסגרו לא נכנסה אף
טיפת שמש פנימה ושרר חושך בראשיתי- לעיתים הייתי כך סוגר את
החלונות במין שעשוע ו"נתקל" בבנות המשרד הנוזפות בי בחיוך, כי
אם נטולי שיחת חיים ומיניות אנו אנא נבוא?
לא עלה בידי לגלות מאין נקנו אותם תריסים מופלאים אך הייתי
אומר שהיה בהם משהו מאד גרמני וכנראה שנעשו בידי אחד מאותם
בעלי מלאכה ייקים, מוזר- היה בהם מין ציפוי לכה כך שאם היה
יהודי  מצמיד, נניח, חתיכת מרגרינה לגופו של אותו תריס הייתה
זו נושרת בתוך שניות.
ויום אחד היה זה יום אפור ודי חם, הגעתי למשרד נושא בקשה
לסטרפיקטים ליהודי הונגריה ושם אני פוגש בנערה חייכנית בעלת
שיער ארוך ועור ידיה החשוף החל מסנטימטרים מתחת למרפק, ועורה
בהיר וענוג בצורה שאינה מצויה במקומותינו. נותן הייתי מבטי
ומעמיק ורואה שידיה כל כך חלקות שאף זקיקי שיער, כאלו הנגלים
כשבוע לאחר שבנות חווה מסירות את אותו שיקוץ עוקצני, אף זקיקים
אלו לא נמצאו בה- והיא כולה חלקה ולבנה ומיד ידעתי שאעשה הכל
לזכות בה.
נחמה, נחמתי. בקיץ של  1947 התחתנו- חוגגים את האירוע במסעדה
הונגרית הסמוכה לנמל תל אביב הצומח, מסעדה שהגישה בלינצסים
ממולאי גבינה שטעמם לא היה מן המשובחים אלא שלא נתנו דעתינו על
כך שותים כמעט עד אובדן חושים. למחרת התעוררנו שנינו כבעל
ואישה והשעה שעת צהריים בדירה הקטנה בגבעתיים שסידר לי מישה
סער מנהל הסוכנות היהודית במזרח אירופה.
"זהו חיים" שחה לי אשתי- הבטתי בה היבטתי בתריסים שקנינו שנינו
יחדיו- תריסים דקים מהסוג החדיש, המודרני, הנע על מסילה בקול
חרישי. ידעתי- מעתה אני נשוי.
קמתי וניגשתי לבית הכיסא- ובאותו יום נצרכתי שוב ושוב לשבת
באותו כיסא מלכות, קיבתי פסה קילוחין קילוחין כמו כל העום היה
יוצא דרכה, כך  כל אותו היום אבל הייתי מאושר.

וכך באותם שנים המאבק בבריטים וההכנה למדינה שבדרך גזלו את
מירב זמנו של זוג נשוי אלא שיש לומר שבכל הזדמנות מצאתי את
נחמה אישתי  כמעיין להלך במדבר, מכונית אז הייתה בחזקתי לשם
עבודת הסוכנות, כך לטייל גם בים והיא לי אומרת-" גביר גדול
נעשית", הייתה צוחקת .
יודע אני שיש שהלעיזו בה על אפה הארוך ושחמוקיה כמעט כשל ילדה,
ויבושם להם- אין הם יודעים טעמה של אישה בעלת עור לבן שקוף כך
שכמעט וניתן להבחין בדם הזורם בוורידים ולא רק זאת שדווקא מפאת
גודלם הצנוע היו הם זקופים וגאים כך עד שאף שנותיה מלאו כמעט
חמישים ועטרת פיטמתם כמעט וורודה ומשויפת יופי שלא היה בנמצא
אצל רבות וטובות מבנות ישראל הנושאות חמוקיי בשן.

1948 : שיכרון חושים

באותו היום הגדול אליו כולנו, כל פלגי העם שמאל ימין וכיוצא
חיכינו, מצוי הייתי בחיפה. עורך סיור בעיר התחתית בענייני
אוכלוסייה, שחיפה עצמה מאוכלסת הייתה בקהילה ערבית שלמרות שלא
כבשאר המקומות, רובה ככולה הייתה שואפת שלום וניתן היה לבוא
ולאכול מן המאכלים שלהם- חומוס וקציצות דגים עם עגבניות
שהערביות בשוק וואדי סאליב היו עושות אותו לעילא ועילא ואנחנו
היינו גם מכבדים אותם במברוכ אלא שיש תמיד להיערך לגרוע מכל
וכבר הי ענייני ביש כגון גדודי אל קאקוג'י שנציגיו חיפשו
מתנדבים גם בעיר.
וכך ערכתי סיור אני ואליעזר גנון ראש אגף ההתיישבות של הצפון
בסוכנות היהודית שהיה בן הפועלים הנמרצים ביותר ליישוב הגליל
המערבי ואיתנו היה יהודי נכבד, תורם גדול מפילדפיה של ארצות
הברית של אמריקה וכבר שנסתיים העניין היה זה כבר בשעות הערב
המאוחרות ויצאה השמועה- יש לנו מדינה!
"אכן בן גוריון העז על אף הכל- אלא ששעה קשה וגורלית מצפה לנו"
אמרתי לשני הנכבדים והם הנידו לי בראשם. הנה זה הציע לנו
סיגריה אותו מיליונר ואני בשל כל מצב העיניינים וכיוצא בזה אף
על פי שאינני רגיל בשכאלה עישנתי גם עישנתי.
וכדי לחגוג זימנו עצמנו אל מסעדה רומנית ששמה נשתכח ממני,
באזור הקרוב לעיר התחתית ברחוב קטן היורד אל הים, זו הייתה
מאותן מסעדות המגישות קוניאק זול אלא שלרגל הארוע שתינו מן
הסטוק הסודי של בעלת הבית והייתה עומדת מעלינו המלצרית, יהודיה
עולה חדשה מרומניה מגמגמת עיברית וכמעט שיכורה גם היא. הייתה
זו הבריה האנושית בעלת הישבן הנהדר והמפותח ביותר שראיתי בחיי-
עשוי לתפארת, תפוח עסיסי עולה פתאום כזריחה פראית , בליטה
מרדנית המתנשאת בתלילות מעל הירך, כמו העלייה לקסטל, קיצורו של
דבר מחמדים. לבשה המלצרית שימלה הדוקה שהגיעה מתחת לברך וכולנו
בצהלה וגילופין- אף אליעזר גונן שהרשה לעצמו לשחרר את עניבתו
כמו שאומרים. והרי מדינה מקימים רק פעם בחיים!
וכבר השעה דפקה אחת וחצי וכולנו לאחר שתייה מרובה והמלצרית באה
והולכת ומהתלת בין כל החוגגים כך, מהדסת ומשרכת רגליה הייתה
וכך נפלה אפיים ארצה שימלתה קרועה למחצה- וכך כך, וירכיה כך
מבעד לגילופין ומבעד לכל הצהלות נתנו עיני לראות שלמרות מעלתם
מקומטות עור היו , עשויות קפלים קפלים, ולמרות פאר חמוקיה
וכיוצא עלתה בי רגע מחשבה- הנה כי כן מקרוב הדברים אינם כפי
שהם מרחוק, הנה כי כן יש להתכונן לגרוע מכל.

1948-1956: חומוס וצורבה
ימים גדולים, נאדרים וקשים באו למדינה הקטנה שלחוף הים התיכון.
לא רק זאת שעמדו עלינו לכלותינו חמישה צבאות בכל החזיתות
השונות, כנופיות בירושלים מזה צבאות ירדן וסוריה ומצרים מזה,
מיטב אנשינו נתנו נפשם- אנשי מושבים וקיבוצים לצד עולים שזה אך
דרכו בארץ וכבר דיברו רבות בעניין הנשק שהצליחו בדרכים מדרכים
שונות להביא מצ'כיה ולעניין עצירת האויב כמעט ממש בידיים-אלא
שאף לאחר תום הקרבות נאלצה המדינה העוללה לעמוד כנגד קשיים לא
פחות גדולים לטעמי. קשיים אלו היו מאות האלפים שבאו והתדפקו על
דלתותיה- ניצולי המשרפות ויהודי ערב, יהודים פליטים ממזרח
ומערב- על הישוב היה להתארגן במהירות ולקלוט את כל המון האדם.

הוטל עלי לארגן את שיכונם המיידי באזור הצפון וכך היינו אני
ורעייתי מסיירים במחנות העולים כ'שער עלייה ' ובמעברות הפזורות
בשיפולי הערים.
מנסים היינו ככל יכולתנו לעזור ולעיתים לצערינו שימשנו כמעין
שק חבטות, וכך עוד נוסף על כך  החורף הקשה של 49 הפך הכל לבוץ
טובעני ונאלצו לגייס חיילים וחיילות לעזור ולשקם.
אכן היו אלו ימים קשים בין השנים 1948-1956, קלטה המדינה מעל
שבע מאות אלפים של עולים ויש לזכור כל הישוב כולו ערב הקמת
המדינה מנה לא יותר  600.000 איש ואישה .
אלא שלמרות כל הקשיים והבעיות השונות שחילחלו הלאה ומשמשות עד
היום לתרעומת ולפילוג פוליטי וכיוצא בזה, למרות החיכוכים
והייסורים, והרי אני עצמי ובשרי ראיתי איש הבא עם סכין על אחיו
בקיץ 51ב'שער עליה', אלא שאף למרות זאת-ניתן היה לראות את
החיוניות והכח שצפון בעם הזה.
כך- הנשים המרוקניות בעלות הישבן העגלגל המזרחי המצוין שדאגו
אף בזמנים הקשים ביותר לחלקות עורן הצח ומנגד הרומניות שלהן
זיק בעיניים ידעו להלך במין 'עינטוז' משובב, ואף העלמות
ההונגריות חמורות הסבר מקפידות היו לצבוע את עיניהן באותו גוון
כחול ירוק- איזה עצמות לחיים משובחות.
לכאורה דברים תפלים תאמרו, אך דווקא בשעה זו ובעניינים כאלו
נמדד חוזקו של עם, וכך גם חיוניתו המינית האסטתית כלולה, כפי
שאמר הפילוסוף הדני -קארל ברגר-" אצילות הסוס  נמדדת דווקא
כשהוא שקוע בבוץ"

פברואר- יוני 1967: לעומק השטח  
החודשים הארוכים שנתמשכו בין פברואר ליוני 1967 היו מהמתוחים
שידעה המדינה, אגירת אוכל, הקמת מחפורות והמתנה דרוכה לגרוע
מכל, יכולתי ממש לחוש בפחד העמוק ביותר- גם בשל תפקידי בסוכנות
וגם בהיותי בעל משפחה צעירה, להודות על האמת- כאבא לשני ילדים
חרדתי באמת ובתמים מהרע מכל.
אמנם לא הייתי אמון על העניין הביטחוני אלא שבהיותי ראש הקשר
של הסוכנות לדרום אמריקה ההשלכות של ההמתנה והחרדה קנו כנפיים
בכל העולם היהודי, היה זה מתח צהוב שלווה בחרושת של שמועות
ופחדים.
ועל אף כל אלה תקפה אותי צרה ישנה- עלי להתוודות- תמיד סבלתי
מבעיות עיכול, תמיד החזקתי בדיעה שהחום פה בארץ מקלקל את
המאכלים והוא שגרם לכל השילשולים הרבים שמהם סבלתי. וכך בחודש
מאי בעוד הרמטכ"ל יצחק רבין מתכנן את המתקפה הגדולה שממנה נצא
כולנו כמנצחים גדולים המצב החמיר אצלי מאד.
קם בבוקר לעשות את צרכיי, זרימה חומה ועכורה וקם ושוב מתהלך
מכין את קפה הבוקר ונצרך שוב, וכבר מתיירא אני לאכול.
אינני איש של רופאים, יש לומר  רעייתי הטובה הפצירה בי מאז
ומתמיד ללכת לרופא בשל עניין זה אלא אני תמיד דחיתי זאת והיא
המסכנה נאלצה לחכות בוקר בבוקרו כדי שאפנה את בית הכיסא...
"נדמה לי שאתה דווקא נהנה מזה" הקניטה אותי נחמה. אם אתוודה
הרי שיש משהו בדבריה הקילוח המהיר המלווה בתחושת הקלה לאחר
שיחרור הבטן יש בו גם מן ההנאה, זכורני כילד בטיול לאחד מאותם
נחלים קטנים מערבית לליטא נצרכתי לשלפוחתי ובמשך שעות כך עד
שהגענו לנחל ושם בטבע,לראשונה, הבנתי את ההנאה שבאה לאחר
ההתאפקות, מה עוד שמדובר באזור ארוגנטי והתחושות בו בהתאם
וכיוצא.
אלא שדי היה בכל זה וכבר כמעט סכנה רפואית ואי נוחות וכיוצא-
לבסוף כשכלו כל הקיצין הפנה אותי רופא המשפחה ד"ר גינזבורג
המסור אל בית חולים שיבא שם יש שיטות  בדיקה מן החדישות בארץ
לגילוי בעיות כשלי-
"עליך לעשות 'אנדוסקופיה'" אמר לי הרופא המומחה.
כך הייתי בין הראשונים בארץ שעברו את הבדיקה. מה לומר? תחושה
משונה בהחלט זו כשאתה שוכב על הבטן ואחות מפשפשת באחוריך, לא
מפאת הכאב- כי נתנו חומר מרדים, אלא שהיה מין  מגע עמום כמו של
נחש חלקלקל עם קשקשים שמשייט שם וחוץ מזה והעניין הזה שהכל שמה
היה גלוי- "כבוד השר סלח לי על החדירה לפרטיותך" אמרה האחות
הנכבדה  ואני חייכתי ואמרתי "אני מעדיף שאת תעשי זאת ולא
אחרים" אחות זו הייתה מה שעייזר כינה "מיידלע אמיתית"  מאותן
בהירות שיער- כנראה אחד מאבות אבותיה העדיף שיקסע, או שהיה זה
קוזאק בהיר שאנס את אחת הסבתות?
לאחר מערכת ארוכה וקשה של בדיקות התגלה לבסוף, היה זה ביום
השלישי של המלחמה- אני רגיש ללקטוז- חלב. זה כל הפרשה ועניין
הסיבוך.  
ובכן בישיבה החגיגית שבה רבין הודיע על ניצחון כולל בחזית
הדרומית, על חדירת  מטוסינו לעומק הדלתא והשמדת חיל האוויר
המצרי, על כיבוש סיני וירושלים- הייתי היחיד שלא אכל את עוגת
הגבינה...

1969-1974: בהיכל

הנה וב-17 בנובמבר 1969, ז' בכסלו התש"ל,  בשעה ארבע ומחצה
הושבעתי כחבר כנסת מטעם המערך. אישתי ושני ילדיי עומדים בהיכל
הכבוד ומביטים בי, ותחושה של גאווה עולה בי מנפחת את הריאות,
גאווה ומעט פחד היות וראיתי את עצמי כנושא דגל כבד מאד, דגל
שעלי להיות נאמן לו ולצעוד איתו במבוך מאד לא ברור ומלא
במלכודות.
אם למצות את אמונתי במשפט קצר ,הריני סוציאליסט ליברל. מאמין
אני בכבוד האדם ומחזיק בדיעה שכולם זכאים ללחם כבוד, לחינוך
חינם, לשירותי בריאות וכיוצא בזה אלא שלאחר שנאמר כל זאת אני
סבור גם שעל כל יחיד, לאחר שהמדינה איפשרה לו חיים בכבוד,
ללמוד לכלכל עצמו לדאוג לפרנסה, לחסוך ולגדל את ילדיו להיות
אזרחים מועילים.
מהצד הליברלי משנתי היא שיש להכיר בשונותו הטיבעית של כל יחיד,
לכבד את זכויות המיעוטים פעלתי בעד תוכנית אלון שעיקרה-
אוטונומיה פלשתינאית בקרב שטחי יהודה ושומרון שאינם מיושבים.
זהו סל הרעיונות שאיתו נבחרתי ונדרתי בליבי לא לשכוח בעת
כהונתי.
עטוף בכל הרעיונות הגדולים נוכחתי לדעת שעבודתו של חבר כנסת
אינה רק חקיקת חוקים וקידום רעיונות במליאה, עבודתי- אם רציתי
בכך ואם לאו כרוכה הייתה גם בין היתר בהכרת חברי המפלגה בביקור
בר מצוות של חברי מרכז, בשיחות טלפון של בעלי עניין למינהם,
בהדיפות נסיונות להשפיע באמצעים לא כשרים על מיני עיניינים
וכיוצא באלו.
אין אני מצטבע, נהניתי גם מהיוקרה מהכיבודים ומהכוח, אלא שהנאה
זו שואבת מהיותך מצוי בצומת מקבלי ההחלטות וביכולתך להשפיע.
וכך לדוגמא קיים הנוהג המבורך של חגיגות המימונה שכל חברי
המפלגה 'נצטוו' לבקר בה-  חגיגה פולקלוריסטית המייצג את תרבות
עדת המרוקאים המפליאה במאכלים ובשירים וכיוצא בזה. והנה אני
מתוודע אל מאכלים חריפים ומתוקים ובהם ה'מופלטה' ששמעה יצא
למרחוק אלא שאליה וקוץ בה למרות שטעמה מתוק להפליא, אלא שלאחר
נגיסה במעדן זה נדבקות השפתיים והידיים ואתה שרוי במין מבוכה
שיהודי מושיט לך יד ללחיצה ואצבעות הידיים תפוסות בסוכר...
ופרט לכך הרי שבפוליטיקה בכלל יש גם טעם לפגם וכבר נאמר שהכוח
משחית וכיוצא, אלא שהבאשתה  מצויה באנשים הנותנים בה טעם רע.
אינני איש של מדון, מוצא אני בכל אחד את החיוב, סבור אני שהמין
האנושי, על אף חולשותיו הרבות והיצרים הנתונים בכל אדם על אף
כל אלה יכול הוא לכונן עצמו גבוה אלא שיש אנשים שקל להם לחייך
ולהכין את הסכין לדקירה בגב.
כך - אליהו טרטקוב, איש זה שנבחר גם הוא מטעם המפלגה לכנסת
השביעית, מן העסקנים שהיו מפרסמים ומשפיעים להצביע בעד המפלגה
עוד בימי העליות הגדולות ובשל כך זכה ובא לכנסת. וכך היה יושב
בוועדת העליה, הקליטה והתפוצות, מצקצק ומרים ידיו לשלול
רעיונות שאין הוא מבין בהם דבר, מצקצק והולך. מביא אני את
ההצעה ליישב את יהודי ברזיל בקיבוץ יוחד והוא ללא דעת את
המטרייה יוצא נגד בטיעון של אינטגרציה. "ארבע שנים עסקתי
ביהודים אלו של ברזיל מטעם תפקידי בסוכנות ומה כבודו מכיר
אותם?"
והוא מצקצק, הכרתי אותו ואת נוהגיו, את הליכתו הגאוותנית ואת
ציקצוקיו עוד כששימשתי בסוכנות והוא מהלך היה במעברות ובידיו
בקבוקי משקה לשאת חן.

וכבר נזדמנתי יום אחד במזנון הכנסת לשוחח בעניינים אלו עם ראש
הממשלה הנכבד מרת גולדה מאיר - על הצורך בשכאלה עינייני
ומיפגשים ומני מושכים לדבר זה ולדבר אחר והצורך לבא בדין
ובדברים עם מינים שונים של בעלי אינטרסים וכיוצא בזה והיא
שלמרות מה שנאמר בה הייתה יהודיה פיקחית אשת רעים להתרועע ואף
שאמרו בה ש'היא היחידה עם ביצים בממשלה' הריני נשבע שדווקא
אצלה לא ראיתי אף חתימת שפם למרות שבכרגיל נשים בגיל מבוגר יש
להן נטייה לגדל שם מין פלומה-זה עניין ביולוגי ואין להתבייש בו
שבגיל מסוים מתחלף המאזן ההורומונלי וגדל שיעור הגבריות באישה
וקטן אצל הגבר.  
וכך אותה גולדה ענתה לי תשובתה- " אין דרזומפ דו קנסט שוימן וי
אפרוש"

1974-1977 הטבעת חותם

התחושה בציבור לאחר מלחמת יום כיפור הייתה נוראית- כנבחר ציבור
מטעם המערך, מייצג השילטון נאלצתי לשמוע האשמות ומררות במידה
כזו שחשתי לעיתים, עלי להתוודות, שאין אני מתאים לעניין, שיש
אחרים בעלי עור עבה יותר וכיוצא, אלא שדווקא בעת זו נמדד כוחו
של אדם, דווקא ביכולת להרכין ראש, להסכין וללמוד. כמו שאמר
הפילוסוף השבדי קארל ברגרסון " כוח  החצב טמון בהיעלמות תפרחתו
בעת קיץ"
תקופה קשה זו באה לשיאה לאחר פרסום דוח וועדת אגרנט ב1 לאפריל
1974  שבעקבותיו התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר והוקמה ממשלה
חדשה בראשותו של יצחק רבין.
נעשו משגים חמורים, אין לכחש- אלא שרבים יגידו שההנהגה
הפוליטית של מפלגת העבודה זה קן נחשים וכל אחד בו עושה לנפשו-
ובכן חברים לא אחדש לכם דבר- מלחמות היהודים תמיד היו ותמיד
יהיו מן המצקצקים, אלא שלא רק אצלינו גם בסיעות האחרות ואף
יותר מכך,
אני נזכר במה שיוסף בורג אמר לי פעם בחוש ההומור האופייני
שלו:-" אצלינו כדי ללכת קדימה אתה צריך גם שני עיניים מאחור"
ובשל כל זה חשתי כמו רבים אחרים ששינוי צריך לבוא, בכל מקרה,
בקרב מוסדות המפלגה ולשם כך יש לתת צאנס לצעירים ולשם כך ראיתי
עצמי כמין צינור תיווך בין אנשי הדור החדש לבין הגווארדיה
הותיקה.
     
הנה באו זה מכבר אנשים רעננים כמשה ברעם וכגד יעקבי שמלבד
היותו אדם מבריק, מחבר שירים,  היה גם נאה בעל איכות קלארק
גייבילית ואילו נולדתי בגוף אישה בוודאי הייתי חפץ לבוא עימו
במגע שהינו מן הסוג בעל הנשימה הרעננה והאסתטית מקפיד על
היגיינת גוף ופה (ואף חשבתי לשאול אותו בעניין , על מנת לקבל
טיפים...) ,והרי לנשים פרטים אלו חשובים, ואף אף על פי שגברי
הוא הרי עור ידיו משויף ובו שיער גוף על פי מידה וכיוצא בזה.  

וכך מצאתי עצמי מתווך, ומפשר ומדבר ואוחז ידיים ואכן הוחלף חלק
ניכר מהגווארדיה הישנה והנה כך-שר התחבורה הוא גד יעקבי מחייך
אלי במסדרון בצחור שיניו...
ואף אני... סבור  שבשל מעשים אלו  קיבלתי את תפקיד  שר התקשורת
בממשלה ה17 שהורכבה ביוני 1974.

לקראת כניסתי לתפקיד אספתי ספרים ומאמרים, למדתי רבות על
השיטות החדשות ועל דרכי הניהול- סבורים אתם תחום סתמי וכיוצא,
גם אני להתוודות חשתי כך בתחילה אלא שלהפתעתי, גיליתי  תחום
מעניין ודינמי.
זהו תחום הנושא בקירבו מערכת מורכבת של שילוח ואבטחה המצריך
ידע בחידושים החדישים ביותר.  וכבר בחודשים הראשונים בתפקידי
נדהמתי לגלות עד כמה פרימיטיבי ומיושן היה הציוד בסניפים, כך
לדוגמא את הבולים ליקקו ברוק חי על מנת להדביקם!
השינוי הראשון שביצעתי היה להכניס לכל הסניפים כולם ללא יוצא
מהכלל- אף לסניפים בכפרים הערביים, ספוגיות מים כך שלקוחות
הדואר יוכלו להרטיב את הבולים בהם ולא להיאלץ ללקק בפומבי.
השינוי השני שהכנסתי הוא החלפת כל מערך התריסים בחדרים
האחוריים ( בהם מסדרים את התיקים שבהם המכתבים ומשלחים את
הדוורים ליומם ) כך שהעובדים ייהנו מחדרים מאווררים שניתן
לשלוט בהם על כמות האוויר והאור הנכנס.
לכאורה עניינים של מה בכך יאמרו המקטרגים. לכאורה- לא אשכח את
דבריו של דוור תימני בא בימים השייך לסניף קדימה שבשרון הצפוני
לאחר שינויים אלו ערכתי סיור והוא נקרה לידי מחייך, ניגש
ואומר: " עברתי כבר שמונה שרי דואר אבל אתה אדון חיים היחיד
שהביא איתו גם אור"

1986-1990 : אל קצווי תבל!
בחורף של שנת 1986 קיבלתי לביתי, שיחת טלפון. "ראש הממשלה מבקש
לדבר איתך" שחה לי נחמה. למען האמת  ידעתי כבר למה לצפות ידעתי
מה הוא יגיד לי ואיך.
"חיים (הטעים את המ' הסופית במבטא המיוחד לו) ובוא נשוחח"  
וכך היה. הוצע לי תפקיד השגריר לפרו.
כבר בערב ישנו אני ונחמה בשולחן המטבח, שותים תה מיוחד שאחותה
אלישבע קנתה לנו, תה בצבע אדום אבל טעמו מוזר- מתוק אך במידת
מה תרופתי, מעט מבחיל, צירוף שאני זוכרו עד היום בשל כך, מין
דבר כזה שאתה שותה ותמה למה אתה ממשיך ובכל זאת שותה.
יש באדם מין רצון כזה המערב תחושת עונג עם כאב- הציפיה לעונג
שיבוא לאחר המכה, הקתרזיס לאחר הסבל היא היוצרת תופעות ורצונות
אלו.
וכך הסבנו אני ונחמה- זה היה טיב היחסים שלי עמה, שנינו ביחד
בכל החלטה, כמובן שהיה גם הרבה יותר נוח לעזוב את הארץ בשנים
הללו לאחר שכבר נתבססנו והילדים- תמר ואורן, עזבו מזה כבר את
הבית ונותר יהיה רק להתגעגע לנכד ערן שרק עתה נולד.
אם כי למען האמת- תמר, נדמה לי ,לא תעזוב אותנו לעולם אישה היא
כבר בת 27 הייתה באותה עת, תמיד הייתה מין מורדת בכלום מחליפה
ציבעי שיערה כל יום, פעם קופץ עליה דבר זה ופעם זה וכך מסתובבת
במעגלים עוזבת הכל ואין יודעים קורותיה- אם בהודו או אלוהים
יודע מה עושה הילדה-ופתאום מתייצבת ושבה אלינו לדירה ואני קם
בבוקר ומחכה חצי שעה שתואיל בתי לסיים את עניינה בשירותים, מה
היא מתהמהת שם? שמא גם ירשה ממני את בעיות העיכול? אני מתרגז
ואילו נחמה מחייכת ותופסת בכתפי.
... וכך לאחר שסיימנו את שתיית התה נפל הפור- אורזים מזוודות!
ונחמה מצחקת עימי- מה אלבש שם לפרו? בין כל האינדיאנים..

טסנו במטוס של בריטיש אירוויס, המוביל מלונדון אל לימה, בירתה
של פרו. עשר שעות מעל האוקיינוס, הרחק מהפוליטיקה וממצקצקים
למינהם. ואני מביט בדיילות החינניות לבושות המדים- כפתורים
אדומים קשורים לבד מדיהן מעל המרפקים, כפתורים אדומים מלטפים
עור אנגלי לבן  משובח, והן עוברות כה וכה " עוד משהו לשתות? הן
שואלות, ואני חושב- "הנה כי כן חיים בלושטיין עברת כיברת דרך
מקלובביץ ללימה...


שתי משימות חשובות עמדו לפני כשגרירה של ישראל בפרו- האחת,להדק
את היחסים הפוליטיים והכלכליים בין שתי המדינות, השניה לקרב את
שם ישראל אל העם הפרואני. שתי משימות שראיתי אותם כמיקשה אחת.

מהנתונים שהיו לפני למדתי שעיקר הסחר בין ישראל לפרו התבסס על
יבוא מתכות בעיקר אבץ ויצוא אליהם של מערכות נשק, בנוסף לכך
סקר שיזמתי כבר שבוע לאחר הגיעי גילה שכ86% מהעם הפרואני סבר
שישראל היא מדינה ערבית.
ראשית למעשים, ולשם דיון כללי בתבנית העבודה קבעתי פגישה עם
הקונסול הכללי- אהרון  אבישרר.  אהרון, לכל הדעות דיפלומט
מוכשר, סיפר לי על הווי החיים הפרואני, על מסיבות ופגישות שהוא
מארגן עם האליטה הפרואנית, המשיך ועידכן אותי בדמויות מפתח
במימשל, ביחסי הכוחות הפוליטיים ובאווירה הכללית. אכן מידע
חשוב לכל הדעות.
הקשבתי לו רוב קשב ואחר ההרצאה המלומדה  חייכתי-
"תאמר לי אהרון- לאכול פלאפל הם יודעים?"
אם לימדוני חיים אלו דבר, הרי זה שכדי להתחבב על מישהו, כדי
להשיח איתו ברוגע ובשלום צריך ראשית כל למלא את ביטנו. עמדו
לנגד עיני- לביבות התפוחים בחלב שאימי הייתה מכינה לנו בני
הבית ולחברותיה הגויות, טעימות החומוס בעיר התחתית ביפו עם מר
חינואווי, והמופלטות המוגשות בחגיגיות המימונה.

...ליריד האוכל הישראלי שאירגנתי הגיעו מעל כחמשת אלפים איש
ואישה מקרב המקומיים, הם אכלו שתו ושוחחו עם אנשי הקונסוליה
ועם אנשי עסקים ישראליים שהזמנתי במיוחד- מכאן הדרך לביזנס
הרבה יותר קצרה...
הנה כבר מיד לאחר אותו יריד, בהביעי עניין בייצור התריסים
המקומי, הזמין אותי אחד מאנשי העסקים הגדולים לביקור במפעל-
היה זה  בחור נמרץ, בעל מרפקים חדים וציפורניים נקיות ביותר,
בשנות הארבעים לחייו לבוש חליפה וחייכן דומה היה בעיני לכל
אותם אנשי עסקים המצויים בכל העולם עשויים באותה מתכונת, רבים
וטובים, אינני פוסל בהם.
אותו איש עסקים התפאר בלימודיו באניברסיטת שיקגו 'בחוג לכלכלה
ומנהל עסקים' שם למד את השיטות החדשות ביותר לניהול מערכת
ייצור ושיווק. ולמרות שאין זה תפקידו של שגריר, אין זה 'במסגרת
הפרוטוקול' ולמחרת בבוקר נאספנו אני ואישתי על ידי לימוזינה
גדולה וחרישית אל המפעל  ששכן בפרבר צפוני של הבירה.
אכן היה זה מפעל עם מיטב הטכנולוגיה, אולמות גדולים ומרווחים,
פלסטיקים, פועלים בחלוקים לבנים האמונים על מכונות אוטומטיות
שחותכות את הברזל לפי תבניות קבועות שניתן לתכנתן דרך המחשב.
"יפה יפה" אמרתי לו כשהציג לה תריס המתקבל בסופו של התהליך-
מן הסוג הנפוץ והידוע בכל העולם זה שחרכיו ניתנים להרמה
ולכיוונון.
וביקשתיו, במחילה מכבודו לקחת אותי להיכן שמוכרים כיסויי חלון
עשויים יד. הוא הביט בי משועשע אך הניד בראשו לחיוב.
וכך לאחר נסיעה בת כחצי שעה שחלק ניכר ממנה היה בדרך עפר
מאובקת וצרה הגענו למין מרכז עסקים המקבץ מספר חנויות קטנות
ושם בחנות של אינדיאני זקן, מגובבים על הריצפה היו בדי וילון
עבים מן הסוג הפשוט, קשורים בעיגולים אל מקל יחיד שאותו מקבעים
לקיר, מקושטים  בציורי חתולים ודברי טבע וכיוצא.
בקצרה-  וילונות אינדיאנים
זריחת עיניה של נחמה הביאו את אותו ביזנס מן  לומר לי כשהוא
מניד ראשו  "I understand now what are you talking about"

במשך הזמן גיליתי שעבודתו של שגריר כרוכה באינספור מסיבות
קוקטייל, שיחות סרק וכיוצא בזה ולמרות שהתנסיתי בשכאלו במסגרת
תפקידי בפוליטיקה הישראלית בכל זאת הייתה זו פעילות 'סבילה'
שאיננה לתבניתי- תמיד הייתי איש מעש, ובכל זאת  הרי שלמדתי
ל'זרום', כמו שאומר הנוער בימינו.
ובכל זאת באמצעות אינספור מסיבות הבריכה שנערכו בעיר החמה, דרך
המיפגשים,למדתי להכיר את אורחותיו של העם, הפרואנים הינם אנשים
חמים, עלי להתוודות-במיוחד מצא חן בעיני עורם החלק של הילידים
עצמם שלא התערבבו עם הכובש הספרדי, אף על פי שהינם גזע קטן
קומה, כביכול לא מרשימים,  צאצאי האינדיאנים, הרי שלא תמצא
שיער גוף לא אצל הגברים ובטח שלא אצל הנשים שהיו חלקות
כתינוקות ביום היוולדם, ולעיתים אף  מצאתי יופי מאד מיוחד
אצלן- במבטן העז ובעצמות הלחיים הקמורות, הנה כי כן ניתן למצוא
יופי בכל אישה ואם תבנית קיעוריה אינה מן המשובחות הרי שפרצופה
מתואם ואם בשניהם פגם- הרי שניתן למצוא חן בחיוכה או אורחותיה,
וכך בכל אדם ואדם יחודו ומעלותיו.
והרי זה מה שמפריד בין האופטימיסט לפסימיסט, בין היאוש
לתקווה- והרי זה האור החודר מבין חרכי התריס.