בום.
נשברה צלחת. "מזל טוב" אמרתי אבל חברתי אמרה: "מזל טוב? זאת
הירושה היחידה מסבתא שלי!" הרגשתי רגשות אשם עצומים ולא ידעתי
מה לעשות... "א...א...אל תדאגי" גמגמתי לה "אני אדביק לך אותה"
"מה בדיוק את חושבת לעצמך? יצא מזה כל היופי של סבתא שלי...
סבתא שלי הכינה את הצלחת הזאת לפני שנולדתי!" היא התחילה לבכות
"לכי מכאן! אני לא רוצה לדבר איתך בחיים!" אני מצטערת.... זה
לא היה בכוונה..." שקט!" קטעה אותי "לכי מפה ואני לא רוצה
לראות אותך!!!" בסדר,  בסדר" הלכתי בעצב לגינה וחשבתי לעצמי:
"למה עשיתי לה את זה? היא ממש מסכנה... הייתה לה רק מזכרת אחת
מסבתא שלה ועכשיו גם את זה אין לה..." ישבתי וחשבתי על זה במשך
שעות, "איך לא היה לי לב" ו " איך הייתי כזאת מגעילה" פתאום
שמעתי מישהו צורח "כיבוי אורות" ורק אז שמתי לב שהחשיך והשעה
כבר 22:30, הלכתי לחדר הבנות ופתאום לא ראיתי את קלואי!
"קלואי! קלואי! התחלתי לצעוק "מה קרה לקלואי?" שאלו אותי כמה
בנות מהחדר שלנו "לא יודעת, אני לא מוצאת אותה!" "אולי כדאי
שתקראי לאחד האחראים?" "אתן צודקות!" התחלתי לרוץ במהירות ככל
שיכלתי ואז נתקלתי בשורש של עץ ונפלתי. כל הידיים שלי השתפשפו
וירד לי הרבה מאוד דם מהברך. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי, פתאום
הגיע גל הבהלה, התחלתי לבכות גם על הכאבים וגם על קלואי.
"הצילו! הצילו!" ניסיתי לצעוק בכל הכוח אבל מבעד לבכי לא
שומעים כלום. אז חשבתי לעצמי "ג'ני די! אם את רוצה למצוא את
קלואי את מוכרחה להפסיק לבכות!
הפסקתי לבכות וצעקתי: "ורד!, קרן! טום! מישהו...?! פתאום ראיתי
את טום מתחיל לרוץ אליי. "ג'ני! ג'ני! את בסדר?" לא ממש, אבל
לא אכפת לי! קלואי נעלמה!" "חכי צריכים להביא אותך שיטפלו בך,
את יכולה לקום?" ניסיתי לקום אבל... "איה! אני לא יכולה! לא!
די!" טום בא וליטף את שערי. "אל תדאגי אני יעביר אותך לחדר
שלנו" גל חום התפשט בכל גופי, איך שאהבתי את הטום הזה... הוא
היה גדול ממני בשנתיים אבל זה לא מנע ממני {ונראה לי שגם ממנו}
לאהבה גדולה "כמה שהשיער שלך נעים... ממש כמו קטיפה... הוא לקח
אותי על הידיים כמו שלוקחים כלות ביום הכלולות שלהן ואני
חשבתי: "כמה שהוא מתוק, וחמוד, ויפה,ו... המחשבה הזאת נקטעה
ע"י מחשבה אחרת:"איפה קלואי?, שכחנו ממנה!" "אוי נכון"  אמר
קולו המתוק. "בואי ניקח אותך לטיפול ואני אלך לחפש את  קלואי"
"בסדר" לא יכולתי לחשוב על כלום כי קולו של טום הדהד לי בראש
ואז קלטתי. "מה! לא! קלואי היא חברתי! אני חייבת לחפש אותה כי
אז היא תחשוב שאתם חשבתם עליה ולא אני!" "אל תדאגי אנחנו נגיד
לה שאת קראת לנו", "לא! היא לא תאמין לי!"  טום ידע איך להרגיע
אותי, הוא ליטף את שערי ואמר: "מילה של טום?" "מילה של
ג'ני..." חייכתי חיוך קטנטן. הגענו למרפאה ושם ראינו את קרן.
"אוי חמודה שלי, מה קרה?" זה התחיל היום בצהריים..." שאפתי
אוויר כדי שאוכל להמשיך לדבר אבל קרן קטעה אותי ואמרה: "חכי
אני אקרא לורד" "לא! רק לא לורד!" טום ניסה להרגיע אותי וכמובן
שהצליח כמו תמיד. "די ג'ני... אל תהיי כזאת"  פתאום ורד נכנסה:
"מה קרה?" אמרה בקולה הרשעי. "אנחנו לא מוצאים את קלואי!" "
מה? היא ברחה? הילדה החוצפנית הזאת! אף אחד לא יברח מבית
היתומים שלי!" א... אבל..." "שום אבל! היא תקבל עונש חמור!"
"אוי לא!" חשבה לעצמה ג'ני. עכשיו קלואי ממש תשנא אותי!"

המשך יבוא...