כולם מחכים שזה רק יגמר.
ואני... חלק מאוד גדול משמעותי מהחיים שלי אני מעבירה כאן,
ואני מתה שכל יום יעבור, קוסאמק שיעבור כבר. השעון לא זז, נראה
כאילו הוא בכלל מתקדם בכוון ההפוך.
ואז מגיע יום חמישי תודה לאל, נוצרת את הרגעים של רביעי
בערב... אחר כך הכל טס ושוב מגיע ראשון.
איך הזמן עובר כל כך מהר כשלא סופרים כל שנייה.
וכל יום שעובר, הוא יום מהחיים שלי. פאקינג החיים שלי עוברים,
ואני רוצה שיעברו, שיגמר כבר!  כל שנייה שחולפת לה באיטיות
מזעזעת, שנייה שלא תחזור, שנייה שאני כל כך מייחלת שתעבור, היא
היא החיים שלי. שעוברים על פני ואני... מחכה שיגמר...
ואז כל מה שנשאר זה זכרון, זכרון עמום שבו כל השניות האלה
מתחברות לשנים, שנים שמהן לא נשאר הרבה חוץ מכמה דברים שממש
קשה לשכוח, או שקל לזכור.