הקושי האמיתי
הוא שיש לי מה לומר ואין לי מילים,
אין בי כוח והטלפון סגור ומסוגר,
שלא יטרידו אותי חברים במלל משלהם.

ללכת לאיבוד בממלכה הכי שלי,
ממלכת המילים והאותיות
זה האיבוד הסופי.

כמו לאבד את הדרך בבית
שוב לקבל סחרחורות של אנמיה,
להקיא שוב תוך קריאת כתבה בעיתון,
לחפש במודעות דרושים
ולהבין שאין לי מה להציע.

לשמוע אותו שוב מהדהד לי בראש
שהוא דואג.
ולהבין כמה קטנה תקוותי והולכת
לפעמים אני מקווה לאיזה נס,
ממשיכה לנסות בשארית הכוח לחיות,
להתיש עצמי בפדלים.

רק בשביל אמא
וכל התקוות שהיא תולה בי,
רק בשבילה


יוני 2003