גבה של עינתי פונה אלי וראשה מסתיר את השפתיים של יאיר אבל אני
רואה את העיניים שלו וזה מספיק לי כדי להבחין בלהבה המרוכזת
שבוערת לו מתחת לעפעפיים ולנחש את פיו בפיה, מוותר למענה על כל
הפיות בעולם, מוצץ את החומר ממנו הוא שואב את חייו, נרקומן של
אישה אחת. ובמקום את הצבע השקוף והעצוב של העיניים של יאיר,
הצבע שגמעתי שנים על גבי שנים בלגימות קטנות, מחניקות, אני
רואה עכשיו את העיניים שלך, החמות, ומבטן הסמיך כבוש בי. ואני
כבר לא מקנאה או עצובה או מקווה, כי המבט הזה שייך רק לי.

קשה לי להבין איך אתה אוהב אותי כל כך. אני כועסת עליך שאתה לא
נותן לי יותר זמן לעצמי. אני אומרת לך שאתה מפריע לי לעבוד
ויודעת שאם תלך אשחק "ספיידר", אנסה לקבוע שיא חדש של ניצחונות
רצופים ואתעורר לשנייה, רק כדי להבין שהניצחונות האלה הם
הניצחונות היחידים שנשארו לי.
והימים האחרונים מעוכים כל כך. מתי הגעת ומתי הלכת? אני לא
זוכרת דבר. אולי זה החשיש שאני מעשנת כשאתה לא נמצא, אולי זו
השינה שתופסת גם את השעות בהן אני ערה, אולי אלה הכדורים שאני
בולעת כדי להירדם.
אתה מדבר אליי במעגלים, תמיד אותן מילים ואני צוחקת כשאתה קורא
לי "תחת מתוק" או "ילדה שלי עם ציצים", לא נותן לי ברירה אלא
לוותר מעט על השקט העצום והרך שמבקש לבלוע אותי לתוכו. ואני
כבר לא שונאת.
אבל אתה באמת מאמין שאתה מציל אותי?
אתה באמת מאמין שאני מצילה אותך?
שמישהו יכול להציל מישהו?
"מה יהיה עוד חמש שנים?" אני שואלת אותך.
"אני אהיה בן 27 ואת תהיי בת 36" אתה עונה.
"ומה עוד?" אני שואלת.
"טובי יהיה בן 6" אתה אומר וצוחק, "הוא ילך לכיתה א'."
"ומה עוד?" אני לא מרפה.
"אני לא יודע" אתה אומר.
ואני לא מוותרת לך.  

המבט של אורלי נתקל בי ואני מחייכת אליה חיוך מוסגר, היא לא
מבינה את החיוך הזה, מסתכלת עלי ממקום אחר "לדעתי אפשר לזוז.
המוסיקה פה גרועה" היא אומרת,  "אולי נלך לפאב שראינו בדרך?"
אני לא עונה, לוקחת עוד לגימה מרה מהבירה, הראש שלי כבד
והמחשבות נשטפות ונמחקות כמו כתובות על שפת הים. עינתי מחככת
בי את ידה. אני מפחדת שתפסיק, אני מפחדת שתזוז. אני קמה והולכת
לשירותים.
אני מחכה שהבחורה לפניי תכנס לתא ומסתכלת על עצמי במראה.
פצעונים קטנים מעטרים את המחשוף שלי, הבד האדום מבריק סביבו.
אני לא נראית סקסית. "מי את?" אני מגחכת אל האישה המסוממת
שמסתכלת עלי. המבט שלה חוזר אלי ריק. אני רוצה שתעלם.
"את כועסת עליי?" עינתי שואלת כשאני חוזרת ונדחקת על הספה
לידה.
"לא, מה פתאום" אני עונה, "סתם, אני קצת לא מרגישה טוב."  

אמרת שכשאתה פוגש אנשים אתה ישר מדמיין איך הם נראים כשהם
כועסים, אתה רואה אותם מאדימים וצועקים, לפעמים אפילו הורגים.
אבל כשראית אותי לא יכולת לדמיין אותי כועסת. "אז איך דמיינת
אותי?" שאלתי, "עצובה" אמרת וניגבת לי דמעה שהתחלקה על הלחי,
"למה את כל כך עצובה?" לא עניתי לך. אתה מבין מספיק וההסברים
שלי במילא לא יעזרו לך להבין טוב יותר.

אורלי, עינתי ויאיר עומדים בחוץ ואני מדביקה אותם במהירות,
מתעלמת מפנים מוכרות מול הכניסה למועדון. אורלי ועינתי מדברות
ביניהן. יאיר הולך קצת מקדימה. הוא בטח מעדיף ללכת ליד עינתי
אבל הנוכחות שלי כל הזמן מתנגשת בו והוא מתרחק ממני, הייאוש
שלו כבד לו מספיק והוא לא יכול להכיל יותר. ככה זה. לפעמים
לאהבה אין שום תפקיד והיא נשארת שם, כמו פצע שאסור לגעת בו, כי
צריך להיזהר, לשמור שלא יזדהם.
אנחנו עוצרים ליד הפאב המודלק בתאורת סוף הלילה. אפשר לראות
שאין אף אחד ליד הבאר ובכל זאת, עינתי ואני נכנסות אוטומטית
אחרי הרעש, אולי האקשן מסתתר מאחורי הקירות. אבל כלום. טפטוף
דק נוחת על הכתף שלי כשאני עוברת בדלת ובפנים עומד מישהו עם
גיטרה חשמלית, מנסר את החלל הריק והדחוס. הטפיחה על הכתף מזרזת
אותנו החוצה.  
אורלי מפהקת, עינתי אומרת שכואב לה הראש, יאיר עומד קצת
מאחוריה. נראה כאילו הוא היה יכול להיות בכל מקום חוץ מהמקום
הזה. אני חושבת עליך, באיזו עיר צדדית אחת, בית עם חצר, האש של
המנגל מפיצה אור כתום רך ופנסים לבנים, מסנוורים. אתה יושב על
הדשא הכהה והחברים שלך מסביב, כולם צעירים ממני בעשר שנים,
מדברים וצוחקים. אני יודעת שאתה מרגיש בודד ביניהם, מדבר אליי
עם עצמך. מה אתה אומר? אני מתקשרת אליך.
"חשבתי עלייך" קולך מתרפק.
"אני יודעת, גם אני".
"את נהנית?"  
"לא כל כך, ואתה?"
"לא... אני מתגעגע אלייך נורא אבל חשבתי שאת נהנית ולא רציתי
להפריע לך... אני מת לראות אותך." הקול שלך זולג כמו דבש, אני
מדמיינת את המבט שלך, המתמסר, המתייסר, "אז איפה את?"
אני מספרת לך על הערב הלא מוצלח עד כה ועל מיקומי כרגע.
"אני אוהב אותך." אתה אומר
"גם אני".
עינתי מסתכלת עליי ומחייכת.  

"יהיה לנו בית עם חצר שלטובי יהיה מקום לרוץ בו ולך תהיה
אמבטיה גדולה."
"כן! אמבטיה!" התלהבתי ויכולתי להרגיש כבר את מגע המים המרגיע
עוטף את גופי "אבל אני רוצה שנגור בתל אביב" המשכתי להתפנק.
"איפה שאת רוצה, לי זה לא אכפת" אמרת, "העיקר שנהיה ביחד,
שלושתנו, את אני וטובי. נכון?"
"כן." עניתי ואתה חייכת אל החיוך שלי "ילדה שלי" נגעת לי בקצה
האף, "תמיד נהיה יחד."
"איך אתה יודע?"
"אחד מאיתנו חייב לדעת" אמרת.

"אני אלך ברגל" אני אומרת לאורלי כשאנחנו מגיעות לבית שלה.
"את יכולה לישון אצלי" היא מציעה.  
"לא תודה, אני מתה מרעב ואל תעלבי אבל קצת נמאס לי מהפיתות
שלך'".
כשהמוכר בקיוסק שואל אותי אם אני רוצה בצל בסנדביץ' אני שוב
נזכרת בך.
"אפילו לריח של הבצל מהפה שלך אני מתגעגע" אמרת לי כשביקשתי,
כמו תמיד, תוספת בצל על הפיצה.
"לא כדאי עכשיו, תודה" אני עונה.
המוכר צוחק לעצמו "קטשופ, מיונז?"
"כן".
"חרדל?"
"כן, קצת."
"בתיאבון חמודה" הוא אומר ומגיש לי את הלחמנייה המתפקעת.
טעמים חמוצים, מלוחים ומתקתקים ממלאים לי את הפה, נגרסים
ונטמעים. כמו הנגיסות, גם הפסיעות שלי גדולות, מקרבות אותי
צעד- צעד אל המטרה והרחוב מפנה לי דרך, מכבד הולכת רגל נחושה
שכמוני, רק השלטים מלווים אותי לאורכו ואני קוראת אותם בשקיקה
"הופעה של ברי סחרוף ב'ברבי'", "מופע גז' ובלוז ב'קמלוט'"
הבטחות לבילויים ליליים, פיתויים בערפל של חושך, אלכוהול, עשן
ומוסיקה רועשת, כל כך הרבה חיים יש בעיר הזאת, כמעט ושכחתי.
מולי עובר גבר צעיר, גם הוא מחזיק בידו סיגריה דלוקה, אני מצפה
למבטו, הוא נראה טוב, אבל המבט שלו עובר על פני מהיר כמו
צעדיו. אני כבר לא מתאכזבת, אינני זקוקה עוד למבטים של זרים.

חודשים לפני שהזמנתי אותך לסרט כבר חייתי בדמיונך. בקושי
החלפנו משפט. לא ידעתי שהסתפרת בגלל שאמרתי שיותר יתאים לך
שיער קצר. איך יכולתי לדעת? אפילו כשהסמקת עד האוזניים והעור
התינוקי שלך הוצף בכתמים של ורוד עז, כשנכנסת יום אחד, לפני
שנה כמעט - גבוה יותר במעיל השחור הארוך, והפנים המסותתות שלך
נגלות פתאום מתחת לשיער שקוצץ ונמשך לאחור-  לא תיארתי לעצמי
שזאת יותר ממבוכה בתולית של גבר שמקבל מחמאה מאישה שמבוגרת
ממנו כמעט בעשר שנים. איך יכולתי לדעת שבאותו היום הנחת במגירה
מכתב שיועד ולא יועד לי, נבואת אהבה בה אני עשויה פיסות- פיסות
של מבטך.

היללות של טובי מקבלות את פני בחדר המדרגות, אני פותחת את הדלת
והוא מזנק דרכה, כמו תמיד. אני לוקחת אותו בזריזות על הידיים,
לפני שיספיק לברוח למדרגות, מנשקת אותו, מחככת את הלחי בראשו
החמים, הפרוותי ומניחה אותו על המיטה. אני מסירה את החולצה
ומטילה אותה על מוט הוילון, אני מורידה את הנעליים והחצאית
ונשארת בתחתונים ובחזייה. אני ניגשת למראה ומסתכלת בשדיים שלי,
איך שהם טופחים מתוך גביעי הבד, עגולים ומפתים כלחמניות טריות.
אני מהדקת את הבטן ומשלבת רגליים, הבחורה במראה מחזירה לי חיוך
מתגרה.
הפעמון מצלצל. אני רואה את הפנים שלך קרובים וכדוריים מבעד
לחור שבדלת, טובי עומד לרגליי, מוכן.
"שני הקטנים שלי, התגעגעתי אליכם" אתה אומר, מתנשף ואדום. טובי
מתפתל בידי, אני צוחקת "תסגור מהר את הדלת, ממי, הוא יברח".
אני חוזרת למראה לפגוש את הבחורה שהשארתי שם, אתה מתקרב אליי
"ציצי" אתה אומר ומטלטל את הימני "ציצי" אתה אומר שוב ומטלטל
את השמאלי. אני נשענת לאחור, על הבטן שלך "ממה זה?" אתה שואל,
אני מנחשת לפי המגע שלך בעורי "נפלתי מסולם כשהייתי בת שש",
אני משקרת.
"וזה?"
"נכוויתי במדורת ל"ג בעומר" אני משקרת שוב, "בכיתה ד' או ה'".
בטוחה תחת מבטך, אני עוצמת עיניים ולפני שהרפיון משתלט עליי
אני שואלת אותך אם אתה אוהב אותי למרות הצלקות.
אתה אומר רק "כן."