אני מביטה בגוף שלי. אני עומדת מול המראה ובוחנת אותו. הרגשת
סלידה אופפת אותי, או שמא זו שנאה?! אני שונאת אותו. אני שונאת
כל חלק וחלק בגוף שלי, אני נידחת מהמחשבה על מגע איתו. הייתי
רוצה לקלף אותו חתיכות חתיכות, לקרוע אותו בשיני, לבצוע חלקים
שאינם מוצאים חן בעיני ולהשליכם מעלי.
ההשתקפות במראה מתחילה לזוז. אט אט עולות הציפורניים החדות
ומקלפות את העור בעדינות אין קץ. הכתפיים, החזה, הבטן, האגן,
השוקיים. רצועות רצועות, יורד מגופי המשתקף הבשר. בבואתי
מתחילה לנוע באקסטזה חורטת, שורטת, נוהמת, נוגסת, קורעת,
צורחת, מקלפת, משחררת. עד אשר הבשר יורד ממני לגמרי לא נותר
דבר פרט לעיניים שממצמצות מולי מלאות סיפוק.
בהנאה מזוכיסטית קורצת לי העיניים ואני מביטה בהן חזק, חזק
מידי. אושר ושלווה מהולים בטרוף שוטפים אותי ואני נשאבת. אבל
גופי עוצר בעדי, הבשר שלי עולה ויורד לפי פעימות הלב. ידי
עולות אט אט לכיוון בית החזה. הציפורניים המושחזות מחפשות
כניסה נוחה לכיוון הלב ומתופפות על עורי. הן שטות בשלווה
אצילית לעבר המקום המיועד. אני חשה את ליבי דרך כפות ידי. אני
מרגישה את בית החזה שלי נע מעלה ומטה. ואני רוצה לקרוע אותו
מיתוכי. להשתחרר מחבלי גופי, מהשנאה והכאב. אבל ידי רכות מידי
ורצוני נלקח ממני. הפחד והשנאה העוטפים אותי, לא עדיפים ממוות,
אני צועקת. אבל נותרת שלמה.
כף רגלי הימנית מתרוממת ומתחילה ללכת. אבל עיני נשארות, מביטות
בעיני המשתקפות במראה- בקנאה. |