אם יש אלוהים הוא חייב להיות צייר, מלבד זה אין עוד אפשרות,
הוא חייב להיות צייר. כשהוא ברא את העולם הוא לקח מכחול והמון
צבעים והתחיל לצייר, זה לקח לו המון זמן, הוא אמן פרפקציוניסט,
למרות שזה לא הלך לו כל כך טוב כשהוא צייר את ה "טעות", אולי
הוא היה חולה או משהו, אבל בכל מה שקשור ליופי הוא כשרון, לא
סתם כשרון, כשרון אמיתי כזה שבא פעם במיליוני שנים.
ויש לו חברים ציירים, וגם הם מציירים להם עולמות, אבל הם לא
יודעים לשמור על הייחוד שלהם. הוא יודע, למרות שעד היום הם
מקניטים אותו על ה "טעות", הם שותקים כשהם רואים את הנופים
שהוא צייר במשך שעות מהלב, הם שותקים כשהוא מצייר עוד חיה
מדמיונו הפורה, הם שותקים כשהם צופים בו מצייר בעונג, בדממה
וכמעט בבכי.
אלוהים הוא אמן מעונה, עצוב תמידית, ההתדרדרות החלה כשאף אחד
לא שם לב יותר לנופים, שאותם הוא הכי אוהב, הטעות בציור שלו
משתלטת על האומנות שלו. פעם הוא עוד יכל לנטרל את הטעות, היום
הטעות מנטרלת אותו. כל יום כשהוא קם ומסתכל על הציור, זה מה
שהוא עושה רוב שעות היום, חסר לו נוף, וזה לא שהנוף בא לו
בקלות, הוא פרפקציוניסט הוא עבד עליו שעות, אבל הטעות הורסת
והוא במעמקי ליבו (למרות שכל הציירים אומרים לו שהוא פרנואיד)
יודע שיום אחד הוא יקום והיה כתם שחור על היצירה שלו והוא ימות
איתה , הוא לא יוכל לחיות בלעדיה. הציור זו עדיין היצירה
הגדולה ביותר שלו, למרות הטעות.
היום הוא יושב בסטודיו שלו לבד בחושך וצופה בציור מתמלא כתמים
ורואה את היופי הולך ונהיה עצוב יותר, אפור יותר. והוא אלוהים
כבר לא אוכל או נפגש עם חברים הוא רק יושב שם וגוסס יחד עם
הציור שלו.