הוא עמד על הצוק, הסתכל סביב, חיפש שם למטה אולי מישהו רואה
אותו, אולי יש שם מישהו שמרגיש כמוהו. אבל הוא ראה רק יערות
ונחלים.
הוא עמד והמשיך להסתכל שם, אין לו מושג כמה זמן הוא עומד שם,
שעות, אולי ימים, אולי אפילו שנים, אין לו מושג. הוא התיישב על
אבן גדולה שהייתה שם, הוציא את האולר מכיסו, הוא חרט בחוזקה את
שמו, פופאי. בסוף אחרי כל הזמן הזה שעבר, הוא החליט לרדת, אולי
מקרוב הוא יראה דברים שלא ראה מרחוק. הוא הלך בתוך היערות
והגיע לעמק, העמק היה שקט ונינוח, נראה שכמו פופאי הוא אף לא
משתנה וכאילו תחושת הזמן קופצת גם עליו.
ככל שהזמן עבר פופאי הכיר יותר את היער, הוא כבר לא חיפש
מישהו, הוא ידע שלכל מקום שיגיע מישהו יחכה לו, אם זה הארנבות
הקטנות, או הצביים ואפילו הנמרים. פופאי הכיר את כל החיות והוא
לא חשש מהם. הוא אפילו למד להבין את דבריהם וקצת דיבר בשפתם.
הוא שמע סודות רבים שאף בן אדם לא שמע עליהם. החיות למדו לכבד
אותו, הוא דאג להם והגן עליהם. הוא לימד אותם על האש, על העולם
שמחוץ ליערות השקטים. אפילו בעולם החיצוני של היער כולם דיברו
על היער המיוחד הזה, בו החיות היו מכבות בעצמן שרפות ומגינות
על עצמן מפני ציידים. בני האדם החליטו להיכנס לבדוק למה החיות
שם שונות כל כך. הם עברו על פני כל היערות וחיפשו מקום בו יהיה
רמז למה שקורה ביער. נער צעיר שבא לשם עם אביו, שמו היה דונלד,
עלה לאותו צוק שעליו היה פופאי. הוא ראה את שמו של פופאי,
והבין שהם לא בני האדם הראשונים כאן. השם היה ישן ומחוק, אבל
בקלות הוא הבין שזה פופאי. הוא חיזק את שמו של פופאי וכתב ליד
את השם דונלד. דונלד מעולם לא שב לקבוצת הציידים ואביו, הוא
הלך לחפש אחרי פופאי. אבל דונלד לא ידע שפופאי הפך לחלק כל כך
חשוב ביער, שהוא בעצם היער עצמו. פופאי היה בכל מקום אבל דונלד
לא הבין זאת, הוא רק הלך לפי סימני החיות והצמחים לחפש תשובה,
וכמו פופאי גם הוא נקשר ליער ולבעלי חיים.
עכשיו היער התחזק עוד יותר כאשר שתי הרוחות של פופאי ודונלד
הסתובבו בו, נראה שיער זה יחזיק לנצח.
המון שנים אח"כ בני האדם התחילו להתייאש מניסיון כיבוש היער,
אף אחד לא התקרב אליו כמעט, המעטים שנכנסו לשם אמרו שלא משנה
איפה עומדים ואיך, תמיד יהיו שתי רוחות באוויר, לפעמים לאותו
כיוון ולפעמים לכיוונים אחרים.