התעוררתי. לא, זה לא יכול להיות! עצמתי את עיניי חזרה ופתחתי
אותן לאט לאט. זה עדיין היה שם. ביפ-ביפ-ביפ. זה לא הפסיק.
העברתי את מבטי אל הידיים שלי. צינור יצא מהן. לא, אני בטח סתם
חולמת או הוזה. אסור לי לצפות יותר באי. אר מאוחר בלילה.
אוקיי, עכשיו זה נעשה ממש מוזר. מי זה לעזאזל הבחור הזה שבוהה
בי ומחזיק לי את היד. "לילך!" הוא קורא לעברי עם חיוך. לילך?
מי זאת לילך? קוראים לי לילך? רגע אם לא לילך, אז איך קוראים
לי? אני נותנת לו מבט מפוזל שמביע סימן שאלה ענק. "לילך, הכל
בסדר?" משום מה הקול נורא מוכר לי אבל הפרצוף לא מעלה בראשי
שום שם.
"מה אני עושה כאן?" הצלחתי לומר לבסוף. "קרתה לך תאונה קטנה,
את לא זוכרת?" "תאונה? מה? על מה אתה מדבר? מי אתה בכלל?"
הוא נתן מבט לגבר בחלוק שעמד בפינה. ההוא הנהן לעברו במבט מלא
הבנה. הבחור חזר אלי ואמר :"ניסית להתאבד." פתאום כל המילים
שלו הסתבכו. משהו שקשור בכדורים, נפילה צרחות. לא ממש הצלחתי
להבין.
פתאום זה הכה בי. התחלתי להזכר בדברים. "שי?" העיניים שלו
זרחו. כנראה שזה באמת שמו. "את זוכרת אותי!" הוא חיבק אותי
בעדינות (הצינור אתם יודעים). תוך כדי שיחה איתו ועם ההורים
נזכרתי כמעט בהכל. חוץ מהקטע הזה של התאבדות שמשום מה הם לא
הזכירו כל השיחה. מן הסתם זה היה צריך לבוא ממני. "באמת ניסיתי
להתאבד? אבל למה?" "קיווינו שאת תאמרי לנו." אמר לפתע הבחור
בחלוק שעמד בפינה. "אבל אני לא זוכרת בכלל שחשבתי על זה. אז
למה שאני בכלל אנסה?" כולם שתקו לזמן מה. שי ליטף לי את הפנים,
הסיט את שערי ונישק אותי ברכות על הלחי. זה היה נעים. האמת היא
שעכשיו אני כבר יודעת הכל. גם למה רציתי (יותר נכון אני רוצה)
למות. אבל אני לא אגיד להם. הם לא צריכים לדעת. אני רק צריכה
לוודא שפעם הבאה זה יצליח.