כשאיתי הפשיל את השרוול, מור לא אמרה כלום.
הוא כבר סיפר לה על זה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הראה
לה. היא הסתכלה על הזרוע שלו ואחר-כך עליו. היא אמרה שהיא שמחה
שהוא הראה לה, ואז שתקה בניסיון לברר אם היא באמת הרגישה ככה.
איתי היה נבוך. הוא תמיד היה נבוך כששתקה. "אה... זה די ישן...
כבר חצי שנה שאני לא..." "אני יודעת, כבר אמרת."
הייתה לה תכונה נוראית כזו, לקטוע אנשים כשהם סיפרו לה משהו
שהיא כבר ידעה, היא לא אהבה את זה. היא לא רצתה לשמוע אותו
מדבר, במיוחד לא עכשיו. עכשיו היא פשוט רצתה לשבת שם, להסתכל
על הזרוע המצולקת שלו ולסדר לה את כל השאלות בראש.
איתי כמעט החזיר בחזרה את השרוול אבל היא עצרה בעדו.
"אה... אה... מותר לגעת?" הקול שלה רעד כל-כך והיא עצמה הייתה
מופתעת מעצם השאלה.
איתי היה המום. היא הרגישה שהוא לא רצה אבל הוא עשה פרצוף כזה
של "אם-את-רוצה".
הם ישבו ככה קצת, כשאצבעה מטיילת על החריטות שעל זרועו בזמן
שהוא עונה לה על כל השאלות ששאלה. היא שאלה ושאלה ובכל זאת
כשפנסי הרחוב נדלקו והם קמו וניערו עצמם מהדשא שנדבק להם
לבגדים היא הרגישה שהיא לא שאלה מספיק.
הם הלכו שני רחובות עד שהגיעו לתחנת האוטובוס. בדרך איתי זמזם
לה משהו של מוצרט והיא הצטרפה בחלקים שהכירה. לפני שאיתי הלך
היא ציטטה שורה משיר של יוני בלוך. היא עשתה את זה הרבה בתקופה
ההיא ואיתי כבר די התרגל לשמוע ממנה שורות מתחרזות בתור
תשובה.

הם היו יושבים שם על הדשא אז, סתם כדי לדבר.
היא סיפרה לו דברים שכאבו לה והוא השפיל מבטו ואמר משהו מעודד
והגיוני, כזה שאחריו הכל פתאום נראה לה נכון. כשהוא סיפר לה
דברים שכאבו לו, דבר שקרה לעיתים נדירות, היא הפשילה לו בשקט
את השרוול ועברה עם אצבעה לאורך זרועו. היא ניסתה למצוא דברים
מעודדים להגיד ותמיד מצאה שורה משיר של יוני בלוך שהייתה קשורה
איכשהו.

בתקופה האחרונה שהם עוד ישבו ביחד איתי לא נתן לה יותר לגעת לו
ביד. הוא אמר שהדברים שחרוטים לו שם נורא ישנים גם ככה והוא לא
רצה שהם ימחקו או משהו.
הם עדיין דיברו כמו פעם אבל כשהיא סיפרה לו משהו עצוב שקרה לה
הוא רק היה מסתכל בה בשקט, כי היא כבר ידעה מה הוא הולך להגיד.
כשהוא סיפר לה משהו עצוב שקרה לו היא תלשה קבוצת עשב וניסתה
לעודד אותו. לא התחשק לה יותר לצטט יוני בלוך.

כשאיתי הפשיל את השרוול מור לא אמרה כלום. היא הכירה אותו די
טוב וידעה שמשהו כזה יקרה. היא הסתכלה על הזרוע שלו ואחר-כך
עליו. היא אמרה לו שהיא שמחה שהוא הראה לה, ואז שתקה כי היא
הבינה שהיא לא מרגישה ככה.
היא העבירה אצבע על החריטה הארוכה שלו, שהייתה עמוקה יותר
וטרייה יותר.
איתי היה נבוך.
"זה... זה... מאתמול..."
"למה שוב...?"
הוא סיפר לה הכל, ולה לא הייתה שורה של יוני בלוך שהתאימה לזה
אז היא פשוט ישבה ושתקה.

כשאיתי מת מור לא בכתה. היא הכירה אותו די טוב וידעה שמשהו כזה
יקרה. היא הסתכלה על תלולית האדמה שמתחתיה הוא שכב. היא שנאה
אותו על זה שהוא עשה את זה, ואת ההורים שלו כי הם לא שמו לב
שמשהו קורה לבן שלהם, ואת החברים שלו שבכלל לא היה להם אכפת
ואת עצמה, כי היא הייתה כל-כך חרא.
היא התיישבה על מצבת השיש שהייתה לידו, היא עצמה עיניים ונשמה
עמוק. בית הקברות היה לא רחוק מהים והיא הרגישה את המלח והלחות
באוויר נכנסים לה לריאות. היא הפשילה את השרוול השמאלי שלה,
מפקירה את זרועה החשופה לרוח הקרירה.
היא רצתה שאיתי יראה שמאתמול גם לה יש.