פתחתי את המקרר בפעם המיליון העוגה עדיין עמדה שם, כאילו
בהתרסה, כאילו צחקה עליי מבפנים "את לא תאכלי אותי". בדקתי טוב
שאף אחד לא בבית, כולל החיות. אז בפעם המיליון ואחת פתחתי את
המקרר, הפעם הוצאתי את העוגה. היתה לי תוכנית בטוחה, איך לאכול
את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זאת היתה עוגת שכבות עם זיגוג
קצפת לבן. הרמתי את המכסה שלה, אותו מכסה שהפריד ביני לבינה.
התבוננתי בה מהופנט, השלמות שלה והחן שהיא הציגה. אז בשקט
פתחתי את המגירת הסכו"ם כדי לא להפריע לעוגה והוצאתי כפית כסף
מעודנת אחת אחרת היתה פוגעת בכבודה. את הכפית תקעתי עמוק במרכז
העוגה, כך שעברתי את כל השכבות. יצרתי חור, ניסתי שיהיה סימטרי
ככל הניתן בכדי לשמור על השלמות. את מה שהוצאתי מאותו חור שמתי
בקערה, אף היא היתה מהכלים היפים. ואז אכלתי רק את השכבות
בפנים ולא פגעתי בחוץ. העוגה היתה אפילו יותר טעימה ממה שתארתי
לעצמי. אז שכבר הייתי מלא סתמתי את החור בעזרת מה שהוצאתי קודם
והחזרתי את העוגה למקרר. שמח ומלא, פתחתי את הדלת והכנסתי את
החתולה הביתה.