או: דנה ספקטור צריכה למות

צוברי הציץ בשעון היד המוזהב שלו. השעה הייתה כבר כמעט חצות.
הוא לא יכל להכחיש, הוא פחד.
גם אם רצה להכחיש, הרעד והחולשה ברגליו והזיעה הניגרת ממצחו
באמצע נובמבר הסגירה אותו מיד לאותו חלק בישותו שתמיד דאג
לסטור לו ברגעים של אי כנות עצמית ולהזכיר לו נמרצות כמה הוא
שפל או חלש אופי.
הפעם האחרונה שנפגשו כולם הייתה בנובמבר 1932 והוא כלל לא היה
בטוח אם כולם יגיעו, או אם מישהו יגיע בכלל.
מכונית ולוו s80 כסופה עצרה בכניסה לבית הקברות, ומתוכה יצא,
להקלתו של צוברי, חברו משכבר הימים, רוטשילד.
כרסו התפוחה משתפלת מטה ואפו העצום הולך לפניו בגאווה יהודית
עתיקה. הוא צעד על מקלו המוזהב, מחויך ושמח לקראת צוברי,
הגלובוס תחת ידיו בחמדה. הם התחבקו ושוחחו בנעימות, כיאה
לחברים משכבר הימים שכאלה, שלא התראו זמן רב.
לא עבר זמן רב, והנה נכנס לו על רולס רויס משוריינת הרצל. זקנו
ארוך ופניו חמורות סבר.
"הרשל!", צעק, ומיד הגיע בריצה איכר פולני רזה וחלוש ומיהר
לסחוב על גבו את הרצל הכרסתן אל חבריו הממתינים.

המקום החל להתמלא באותם ידידים ותיקים וחדשים והאווירה הייתה
נעימה ונוסטלגית. הותיקים יותר ישבו והעלו זכרונות החדשים
נדחקו לשיחות ועניינו את היושבים.
בשעה 00:00 בדיוק על השעון, בשנייה בה נע המחוג אל ה12, הופיע
בפתאומיות במרכז המעגל שיצרו חברי המפגש, מעמד מאבן שחורה
ומלוטשת, ובמרכזה עמד השטן, לוציפר, בעל זבוב בכבודו ובעצמו.
חברי הועדה כולם נעמדו המומים ומלאי יראה וכרעו מיד ברך בפני
אדונם.
"חברים יקרים!", פתח השטן בדבריו, "עברו שנים רבות, רבות מדי,
מאז שנפגשנו, עשורים שלמים! רבים מכם, אלו שחברים במפגשינו מאז
ומתמיד, בודאי מזהים פרצופים חדשים. החיילים של דור העתיד".
רבים מהיושבים, הצעירים יותר, חייכו ונופפו לשלום במבוכה. ניתן
היה לראות שם רבים מאנשי המפתח בעמדות רבות בפוליטיקה והתרבות
העולמית, בלטו במיוחד עדי נוימן וסטיבן שפילברג.
"חברים, משימתנו כמעט הושלמה! ללא ספק אוכל להגיד בפה מלא דבר
אחד - העולם שלנו!", עיניו של לוציפר נצצו באש של אלפי להבות
וחברי הועדה הריעו בשמחה ושאגו אל השמיים, "אך אסור לנו ליפול
לשאננות!", מיהר השטן והוסיף,  דיבורו דורש מקהל עדתו להקשיב
ולשמור על סדר, "השלטנו את עצמנו על עמדות מפתח והבהרנו כבר
לעולם כאקסיומה כי בני ישראל הם המוכשרים ביותר לשלוט ולהחזיק
בהון ובעוצמה!". הוא שתק לרגע על מנת להדגיש את דבריו ולאגור
כוח להמשך דבריו.
"לאחר שהכרזנו על העולם כשלנו, עלינו לשאול, מה הלאה? מה נעשה
ביצירתו הנלעגת של אבי? נזרע זעם ושנאה כמובן!", זעק לוציפר
בהתרגשות, וההתלהבות בקרב זקני ציון הייתה גדולה מאי פעם.
"הציונות כבר יצרה זעם ושנאה בעם הפלשתיני, היא יצרה זעם בין
אדם לחברו ובין הימין לשמאל, אך שכחנו משהו חשוב חברים.
רק מגזר אחד עוד נותר לקחת אל ידינו". דממת מוות שררה בבית
הקברות. כולם נותרו דרוכים, ממתינים לתשובה.
"האישה!", זעק לוציפר.
אנשים החלו למלמל, לתהות ולהשתאות.
"האישה חברים, בימינו אנו, היא יצור מאוד מבולבל ואבוד. אחרי
אלפי שנים של עבדות והיותה רכושה של הגבר, עידנים של "אל אישך
תשוקתך והוא ימשול בך", נראה שבמאה האחרונה נוצר מצב של בלבול
והאשה מחפשת תשובות. עלינו לאסוף את האישה שוב אל חיקינו כפי
שתכננתי מבראשית, ולי יש את הפתרון המושלם!", הקהל המתין
בדריכות ובמתח לפתרונו.
"חברים, הכירו את דנה ספקטור!".
אל הבמה עלתה, מעט נבוכה, אך בהחלט בטוחה בעצמה, בחורה כבת 30,
חייכנית ולבושה היטב, ההילה התל אביבית קורנת מסביבה בצורה
ברורה.

דנה לא תמיד הייתה כל כך בטוחה בעצמה, ובטח ובטח שלא האמינה
לפני 10 שנים שתכרות ברית עם השטן.
כשהלוך הלכה לה מעירה, מולדתה ומבית אביה, היא עוד הייתה
נערונת, ילדה טובה חיפה, בתולה ותמימה.
כמו ילדות טובות חיפה בתולות ותמות רבות אחרות, גם דנה ספגה
הלם תרבות קשה עם הגיעה לת"א.
הציניות והקרירות בלבלו אותה, אך הקסם והמיסתורין של העיר
הגדולה כל כך קסמו לה, שסמאו את עיניה.
עם כל יום שעבר, נעשתה גם דנה שלנו יותר ויותר צינית ועייפה,
יותר ויותר ממורמרת. עד שיום אחד, פגשה באיזה בית קפה קטן
בשינקין את קלאודיו.
"שלום לך, קוראים לי עידן, אבל תקראי לי קלאודיו".
ישנן כמה תעלומות ביקום, שנבצר מהדעת האנושית להבינן, כמו מהות
חיי האדם, או האם קיימת נשמה.
למה עידן החליט שקוראים לו קלאודיו היא אחת מהן.
הוא לא היה צריך התאמץ הרבה, באמת שלא. כמה בירבורים על פליני
ונפנוף עלון של אנונימוס ו"מי הזיז את הגבינה שלי?", קנו אותה
מיד וכבר באותו הלילה, מסרה את בתוליה לאביר הפלצנות מטירת
שנקין.
דנה המאוהבת נשברה כשלמחרת לא מצאה לצידה במיטה את קלאודיו.
פתק עגום ובו כתוב, "מצטער, הייתי צריך לקום מוקדם. אולי עוד
נפגש מתישהו", הוא כל מה שנותר מהגבר הקסום והמסתורי שפגשה.
"אני עוד אנקום", חשבה, "יבוא יום ואנקום".

השטן פינה לה מקום על הדוכן ונתן לה את רשות הדיבור.
"חברים", פתחה דנה, "לאחר התבוננות ארוכה בבנות המין הנשי
הגעתי למסקנה חד משמעית - נשים הן חבורת פוסטמות! אלוהים לא
סתם דאג לתת לגבר שליטה בהן. אין להן מושג כיצד להגיע להחלטות
בעצמן. כמובן שחסרונות אלו, יהוו למעשה יתרונות  בתור נתינות
לאדוננו האפל, ולכן גיבשתי תוכנית. בעזרת שליטתנו בעיתונות
ובתקשורת, אפנה לנשים בכל הארץ! תל אביב תמיד הייתה מושא
להערצה, ולכן יהיה קל לשכנע את כל בנות ישראל לסמוך עליי
בעיוורון מוחלט.
תנו לי רק כמה חודשים ואני מבטיחה לכן ללא כל ספק - סדר חדש
יתחיל! המלחמה על השליטה כבר החלה והארץ רוחשת.
יותר ויותר נשים הופכות לטיזריות מרושעות וציניות. יותר ויותר
מהן חושבות עשרות פעמים לפני שיתקשרו למישהו. כמעט כולן
מאמינות בשוויון בין גברים ונשים, ותוך כדי מתעלקות על חשבון
הבנק של בן זוגן ודורשות ממנו להיות ג'נטלמן. אני נשבעת בפניכם
ובפני אדוננו, אני אנציח את הטיזריות ואמחה את הרומנטיקה מעל
פני האדמה! אני אסבך את מערכות היחסים ואשפיל את מעמד הגבר עד
עפר! לא יעבור זמן רב, עניין של עשור או שניים, אולי אפילו
מאה, אך כשאסיים, נשות כל העולם יהיו תחת שלטוננו! נתחיל בתל
אביב, דרך העיתונות אל כל הארץ ואז העולם!".
ההתרגשות עלתה על כל דמיון, השטן מחא כפיים מחוייך וזוהר
והזקנים זעקו ורעשו, דמעות בעיניהם. הם נשאו את דנה על כפיים
ורקדו וקפצו.

לאחר אורגייה מטורפת וטקס בוקקה עם כל חברי הקונגרס הציוני
הראשון בבאזל, חזרה דנה ספקטור, צולעת אך מרוצה, אל דירת
הרווקות המתוחכמת שלה.
היא ידעה בודאות שבשנים הקרובות, רוח האדם תהיה שייכת לכוחות
הרשע.