מוקדש לניב ולגיא.

כשאתה עייף, המחשבות שלך נעשות בודדות, קטנות וחסרות חשיבות.
אדם שבאופן רגיל היה חושב על דברים כגון השפעת התיאטרון היווני
על מחזותיו של חנוך לוין, יחשוב בעת עייפות על מזלגות כסף
מבריקים ועל הצליל המגניב שהם עושים כשנוקשים איתם על כוסות
קריסטל. העייפות שלך משתלטת עלייך, אט אט, כמו מעין צל טורדני,
והופכת אותך לעבד שלה, עבד לרצון העז להיכנס אל תוך מיטה חמה,
לעצום את העיניים ולהירדם.
אם אתה לא תירדם, כמובן, העייפות שלך רק תתגבר והמחשבות שלך
יתדרדרו למחשבות על צורות ורודות ועגולות שמעופפות להן באוויר
החופשי ועושות "וייייי!!!". ההיגיון שלך יעלם באופן מפתיע ואתה
תתחיל לגלות אדישות רבה כלפי עצמך וכלפי הסביבה, בעיקר. לא
יהיה איכפת לך אם יתלשו את ציפורנייך כל עוד אתה תוכל להישען
על כרית טובה ולהשיג קצת מנוחה תוך כדי. מצד שני, לא שמעתי על
הרבה אנשים שהצליחו להירדם בזמן שתלשו את ציפורניהם.
העייפות שלך תשלוט בך ביד מרה, עד הרגע בו סוף סוף תירדם,
ולאחר מכן, כשתתעורר רענן וטוב לב, לפתע תשאל את עצמך למה
שיתפת פעולה עם האנשים ששמו עלייך כובע של ליצן וציירו לך שפם
עם משחת נעליים?
כמובן, אתה תיזכר - "רק תנו לי לישון", אתה מלמלת בקול עייף
ועצוב כאשר הם התקרבו אליך באוהל עם שלל אביזרי התעלולים שלהם,
ובכך בעצם גזרת על עצמך את דינך, וחתמת איתם על הסכם - הם יתנו
לך לישון, אבל ישפילו אותך תוך כדי. וכמובן שהחרטה על כך מגיעה
רק כאשר אתה מתעורר ומגלה שאתה נראה כמו אידיוט, אבל ככה זה
שאתה עושה עסקה עם העייפות שלך ונותן לה לשלוט עלייך לחלוטין -
ואני לא מדבר על סתם עייפות. אני מדבר על תשישות מוחלטת. על
כניעה מוחלטת לרצון לישון. דבר כזה, יש לציין, לא קורה כל לילה
- ובטח שלא כל יום.

אבל בלילה בו מתרחש סיפורנו, זה קרה.

השעה היתה חמש בבוקר. השמש החלה לעלות במזרח, משום מה, ואני,
יואל ובני עשינו את דרכנו הביתה ממסיבה גרועה, אם אפשר לקרוא
לקבוצה של נערים שמשחקים "אמת או חובה" מסיבה בכלל. היינו
תשושים לחלוטין והלכנו לכיוון בתינו, דרך של כ2-3 קילומטרים,
כמהופנטים. המחשבה על "מונית" חלפה במוחו של כל אחד מאיתנו
באיזשהו שלב, אני משער, אבל אנו היינו כבר מעבר לשלב של
מחשבות. גררנו את עצמנו כזומבים לכיוון בתינו במסירות שלא היתה
מביישת את לאסי בכבודה ובעצמה, אבל במחשבה שנייה, אני חושב שאם
היינו כלבי זאב או האסקי, היינו מגיעים יותר מהר ברגל ובטוח
שהיה לנו כוח לרוץ.
אבל לא היינו כלבים. היינו נערים בני 14, מבואסים מהמסיבה
הגרועה, משועממים בכלליות ומתים לישון. יואל ניסה כמה פעמים
לשכנע אותי ואת בני לחזור הביתה כי הוא מת מעייפות מהמסיבה. לי
לא היתה כל התנגדות, אבל בני רצה להישאר שם "עוד חמש דקות",
לטענתו, שכמובן הפכו לשעתיים.
אז כך הלכנו לנו לבתינו. דרך של חצי שעה ברגל. בני הולך בצד
שמאל ומדבר הרבה על בחורות, יואל הולך בגמלוניות בצד ימין,
שותק, גופו הגבוה שפוף מעט בגלל עייפותו הרבה וידיו בכיסיו
ואני הולך במרכז ובוהה באיזו נקודה חביבה שאימצתי לעצמי, פה
ושם משיב תשובה מתחכמת לבני על דבר מה שאמר, או סתם מביע את
הסכמתי בקשר לעובדה שלבחורה זו או אחרת יש חזה די גדול.
היינו עייפים. כולנו. מותשים. בני עוד היה הכי בסדר ואפשר
לומר שהוא גרם לדרך לעבור הרבה יותר מהר ממה שהיה נדמה לנו
בזכות דיבוריו, יואל סתם שתק כל הזמן, שרוי במעין עולם משלו
ואני כבר ראיתי את עצמי בתוך המיטה, מתכסה בשלווה בשמיכה
הנעימה שלי ונוחר בקול רם, רק כדי להדגיש את העובדה שאני סוף
סוף ישן.
הציפורים צייצו ומשאיות שהדיפו ריח עז של לחם נסעו במרחק.
למאפיות הקרובות, אני מניח. הריח היה טרי ורענן והיתה תחושה
באוויר של משהו חדש, כמו שפותחים את העטיפה של מתנת יום
הולדת.
"כמה שאני שונא את הבוקר", חשבתי לעצמי ושקעתי בחזרה במחשבות
על המיטה הנעימה שלי.
-"...אז היא כוסית, לא?", נשמע קול משמאלי, מעורר אותי
ממחשבותיי.
-"מי? מה?", מלמלתי.
-"יעל, היית עושה לה טובה?", המשיך.
הסתכלתי עליו בארשת פנים מבולבלת, מנסה לחשוב לעצמי מי זאת יעל
ולמה שאני ארצה לעשות מעשה חברי ואדיב עבורה, והסבתי את פניי
בחזרה קדימה, אל עבר אותה נקודה עלומה שלכיוונה בהיתי כל הזמן.
הסבתי את תשומת ליבם של חבריי לנוף והוספתי להסתכל ישר. יואל
הסתכל קדימה אף הוא. הוא הסתכל עליי ועל בני, משך בכתפיו,
והחזיר את מבטו לכיוון האופק. לבני לקחת קצת יותר זמן לקלוט מה
אני רוצה ממנו.
דבר מה חדש עמד בנוף העירוני אשר לכיוונו הלכנו. מהמרחק הופיעה
דמות חדשה, גבוהה ורזה שהתקדמה לכיווננו. בהתחלה בקושי קלטנו
אותו, אך בהמשך קלטנו שמדובר בגבר מבוגר עם משקפיים וכיפה על
ראשו. הוא התקרב אלינו במהירות, ומשום מה היה נדמה לכולנו שהוא
עומד לפנות אלינו. מאוד קיווינו שלא ושהוא פשוט ימשיך ללכת
וייתן לנו לישון. בתינו היו רק במרחק חמש דקות משם.
בני היה הראשון שקיבל את העובדה שחובש הכיפה הולך לכיווננו
ואין לו מטרה אחרת שנראית לעין. "נו, אז מה אתם חושבים על
המשחק של מכבי פתח תקווה אתמול?", הוא שאל, מסב את השיחה
מנושאה הקודם כדי למנוע אי נעימויות מהאיש. אני ויואל הסתכלנו
על בני בארשת פנים מבולבלת ומשכנו את כתפינו, גם בגלל שמעולם
לא היינו חובבי ספורט גדולים, ובטח שלא של מכבי פתח תקווה, וגם
בגלל העייפות הכללית שלנו.
-"כן...", בני המשיך וכבר עמד להגיד עוד איזה משפט שלא קשור
לכלום, אך כעת חושב הכיפה כבר עמד מטרים ספורים מאיתנו וחסם את
דרכנו. "זהו, אכלנו אותה. הוא עוד יאנוס אותנו או משהו כזה.
אנשים כאלה לא סתם נעמדים מול אנשים זרים בחמש בבוקר", הרהרתי
לעצמי, אך הרהור זה נעלם די מהר לאור העייפות שכיסתה אותו
בעלטה גמורה.
שלושה נערים עומדים מול מבוגר חובש כיפה אחד. דבר זה היה עשוי
להראות להזכיר גרסה פוסט מודרניסטית ציונית מעוותת של דו קרב
טיפוסי של מערבון, אך בעיני זה סתם נראה טיפשי. סביר להניח
שהייתי מעודד את חבריי להמשיך בדרכנו לאור העייפות הרבה שלי,
אך אחרי שניות ספורות של העמידה שלנו מול האיש, הוא החל לדבר.
-"תגידו", אמר זה בהתלהבות משונה, "ראיתם פעם גג בלי
עמודים?!".
שקט.
דממה השתררה בינינו לבין האיש חובש הכיפה.
אני, יואל ובני החלפנו בינינו מבטים המומים וניסינו להבין מה
בדיוק האיש הזה רוצה מאיתנו. יואל פער את פיו בתימהון ואילו
בני כיווץ את גבותיו ושקע בהרהורים. אני נותרתי דומם כאבן
וניסיתי להבין עם מי לעזאזל אני מתעסק, מה הוא רוצה ממני והכי
חשוב, איך אני יכול להפטר ממנו ולהגיע אל המיטה שלי כמה שיותר
מהר?
"טוב, אין לי ברירה", חשבתי לעצמי בהצתה מעט מאוחרת, "אם
אני רוצה שהבן אדם הזה ילך, אני כנראה אצטרך למצוא תשובה לשאלה
שלו וזהו", אבל כמובן שכאשר אתה נמצא במצב בו אתה שיכור מרוב
עייפות וכל התודעה שלך מלאה ברצון להירדם, אתה לא בנוי לענות
על שאלות, ובטח לא על שאלות כגון: "ראיתם פעם גג בלי עמודים?",
לכן, טבעי היה הדבר שאחרי כעשרים שניות של מבוכה ענינו "לא"
ביחד (יואל בעצם הוציא מעין גניחה משונה מפיו, אך היה ברור
שהוא מתכוון לאותו הדבר).
האיש חובש הכיפה כאילו רק חיכה לתשובה זו וישר קפץ ואמר: "אז
תסבירו לי, בבקשה, מי מחזיק את השמיים?".
שוב הסתכלנו בו במבטים מבולבלים ותמוהים, אך הפעם גם היה
במבטינו משהו נואש שכאילו אמר: "מה אתה רוצה מאיתנו?!". הפעם
הוא לא חיכה שנשיב לו. הוא פשוט המשיך וסיים: "תחשבו על זה.
שבת שלום לכם!", ולאחר מכן הוא המשיך ללכת לו, מחייך לו ועובר
אותנו, כאילו מעולם לא נקרינו בדרכו.
אנו המשכנו להישאר במקומותינו עוד מספר דקות במבטינו ההמומים.
אני לא יודע מה בקשר לאחרים, אבל אני עדיין הייתי תקוע בשאלה
הראשונה וניסיתי לחשוב אם ראיתי פעם גג בלי עמודים. יואל היה
בייאוש טוטאלי ואילו בני החל לגלות סימני חרדה. המשכנו לעמוד
שם במשך עוד כמה זמן, מדברים זה עם זה בעזרת מבטים בלבד,
ובסופו של דבר בני סיכם את האירוע במשפט אחד. "הייתי צריך
לבעוט בו", אמר. אחרי זה המשכנו ללכת ודיברנו על דברים אחרים,
כי מעבר לזה, כל מילה נוספת היתה מיותרת.

כיום, כאשר אני חושב על המשפט הזה של בני, נראה לי קצת משונה
לדמיין נער בן 14 מנסה להרביץ לאדם מעל לגיל 30, אבל אני נזכר
שהשבתי לבני באותו הזמן שהייתי עוזר לו אם הוא היה מבקש, ואני
מניח שגם יואל לא היה נשאר בצד לו היינו תוקפים את האיש, ובכל
זאת המספר שלנו היווה יתרון עצום. ובעצם, לא היתה לנו שום סיבה
להרביץ לו, אבל מצד שני גם לו לא היתה סיבה לעצור אותנו בדרכנו
ולשאול אותנו אם ראינו פעם גג בלי עמודים - שאלה מטופשת באופן
כללי, ובטח כששואלים אותה בחמש בבוקר, כשהדבר היחיד שאתה רוצה
הוא רק להיכנס למיטתך ולישון.
ומדי פעם, בלילות, כאשר אני שוכב במיטתי ומסתכל על התקרה, שוקע
במחשבות, אני עוד שואל את עצמי אם זה היה יכול להיגמר אחרת.
אני רואה בדמיוני את האיש חובש הכיפה מתקרב אלינו ושואל אותנו
בהתלהבות שלו אם ראינו פעם גג בלי עמודים, ואני עונה לו: "לא
שמעת אף פעם על איגלו?".
ואני רואה אותו לפתע מאבד את חיוכו הקטן והשנון, את כל
פילוסופית-גג-השמיים הנהדרת שלו מתנפצת לנגד עיניו ואת יואל
ובני מסתכלים עליי במעין הפתעה מהולה בהערצה של הרגע, ואז אני
חש אושר עילאי שניתן להרגיש רק כשמביסים מישהו בנשקו שלו. איזה
כיף.
וכשאני מתעורר מחזיונות השווא שלי, אני שוב מסתכל על התקרה
הלבנה ומחייך. אני שוכב כך כמה דקות, בוהה בצבע הלבן של התקרה,
מדמיין את השמיים זרועי הכוכבים שמאחוריה ואת מה שמחזיק אותם,
ונרדם.

07/07/2003