גוש..
בבטן.
הוא אפילו לא ממש בבטן, זה יותר קרוב ללב..
ככה נמצא גם בנשמה וגם בגוף, בלי סיבה אחת ברורה נראית לעין,
בגלל הרבה סיבות.

הרבה סיבות, אבל נושא אחד.
נושא אחד שיוצר גוש.
בבטן. יותר בכיוון הלב.
גוש שאפילו לא גורם לכאב פיזי, לא מרגישים אותו אם מגששים עם
היד.
אבל גוש שגורם לכאב נפשי. מרגישים אותו בכל מילה, בכל מחשבה,
בכל נשימה.

מרגישים את הגוש הזה כל הזמן,
לא ממש בבטן, באזור הלב.
הוא נותן הרגשה של רצון עז לצעוק.. לצעוק כ"כ חזק עד שיכאב
יותר הגרון, מאשר הגוש.
אבל אין כזה כוח לקול האנושי. הגוש הזה, יש לו יותר כוח נפשי
להכאיב מהכוח הפיזי של הגוף לכאוב.

והוא כואב הגוש הזה,
לא מכאיב בבטן, מכאיב בלב.
הוא נותן הרגשה של רצון לבכות, לבכות כ"כ חזק!
לבכות ככה שהעיניים יהיו אדומות ולחות, והגרון יהיה מגורה מכאב
והראש יהלום בפראות, ככה שהכל יכאב.
רק לא להרגיש את הגוש.
אבל אין כאלו דמעות חזקות בגוף האנושי, לא כמו הכוח הנפשי של
הגוש לגרום לרצות לבכות.

והוא תמיד ישאר הגוש הזה.
קצת בבטן, הרבה בלב.
הוא אולי יקטן, יצטמק, יגרום לחשוב שלרגע הוא בכלל לא שם...
אבל ברגעים אחרים הוא יגדל כ"כ שלא הלב, ולא הבטן,
אף אחד מהם לא יוכל להחזיק אותו כ"כ חזק.
לא את הגוש הזה.