ממבט ראשון ראו את זה עליו.
המבט הריק על פניו, העיניים הבהמיות וחיוכו חסר הבינה.
אין הרבה סיכויים בהפגנת רושם ראשוני לאנשים כמו אביחי חדד,
וברגע שהם פותחים את הפה,
שם זה נגמר סופית-דינם נגזר.
היה לו צחוק קריקטורי לחלוטין, ונשמע יותר כמו געייה של פרה.
קולו היה עמוק, אך לא מלא חשיבות, פשוט עמוק ועבה, כמו מלמול
של ילד מפגר.
"איזה חמוד, הוא כפרה עליו", הוא צחק ותפח על כרסי המכובדת,
"מת עליו, ילד פילסברי קטן".
אני תמיד יודע איך להתחבב על רפי השכל.

אני לא חש בנוח מול אנשים כמו אביחי חדד, תמיד חשתי מאוים מהם,
לא משנה כמה יהיו מיודדים איתי, זה כמו ללכת עם 40 קילו חומר
נפץ בתחתונים.
בערב הוא ישב וסיפר לנו איך הספיק להיכנס ל8 מעצרים בכל 5
החודשים שהוא בצבא
(מה עיצבן אותי! שיזדיין, מי הוא בכלל שיכניס אותי לכלא?),
וכולם השתעשעו ממנו, צחקו ממנו, אבל איפה שהוא גם פחדו ממנו.
ברגעים אלו ממש הוא שוכב מיטה לידי, צוחק כמו דביל ושואל
"שמנץ! מה אתה רושם? מה אתה רושם שם כל הזמן ינעל רבאק!", ואני
רק מחייך אליו וממשיך לכתוב.
אין לו אוצר מילים מפותח במיוחד ורוב מה שיוצא לו מהפה מסתכם
ב"יא מניאק", "נשמה" וכמובן, "שיזדיינו", שזו הייתה נפלטת ממנו
ממש כמו הפרשה טבעית.

לקח לו רק כמה שעות להתלבש על פיש.
פיש היה המודל להתלבשות מסוג כזה, במיוחד ל"אביחי חדדים"
שכאלה.
קיבוצניק, אשכנזי קטן וחנון, עם קול ומראה ילדותי שרוב הזמן
ישב על המיטה וקרא אסופת סיפורים של אדגר אלן פו או ש"בלע" את
כל העיתון של היום בלי להרים ממנו את הראש אפילו לשנייה.
"שוק! כפרה עליך, כמה אפשר לקרוא?! איזה תולעת ספרים ינעל
רבאק!". הוא קרא לו שוק, כי ביום הראשון שלו הוא לא דיבר עם אף
אחד והיה לבן כמו קיר.
פיש ממש התעצבן כשהוא קרה לו ככה.
ישבנו בלילה, וכמו כל ערב, צחקנו על כל מני שטויות.
היה שקט מהכיוון של פיש. אביחי הציץ למטה, "שוק, נרדמת
נשמה?".
"אני נשבע לך!", ניסה פיש להישמע תקיף, "שאם עוד פעם אחת אתה
קורא לי שוק", קולו התחיל לרעוד, "אני זורק עליך...ספר...".
אביחי התחיל לגעות בצחוקו האימבצילי, "איזה קיבוצניק, כפרה
עליו!", אחרים גיחכו ואביחי המשיך לגעות. "אני נשבע לך!", חיקה
בהגזמה את קולו של פיש, "אם תעצבן אותי, אזרוק עליך את ספרי!".
איך אדם כזה נעשה תמיד הדומיננטי בקבוצה?

למחרת בבוקר הוא ישב על הספסל ונראה כאילו הוא רושם מכתב.
ניגשתי אליו וראיתי שהוא מנסה לכתוב בקשה להמתקה בעונש. הצצתי
מעבר לכתפו על הדף:
"אני אביחי חדד, נשפתתי ל14 ימי מחבוש אל תרמפים. אני מצתאר
מעוד אל המעשה ומפתיח לא לחזור על זאת, אני רוצה להיות חייל
טוב ולשרת את הצבה בסחקול".
הוא ישב ונראה עליו שהוא מאוד מתאמץ. אחרי 10 דקות הוא קם
וקימט את הדף, "שיזדיינו, על הזין שלי אני מגיש ת'המתקה הזאתי!
היו מתים שאני אגיש המתקה!". הוא זרק את הטופס לפח והתיישב
עצבני בחדר.
"אביחי, אחי, בוא אני אעזור לך עם זה", ניסיתי.
"לא מגיש את ההמתקה! לא מגיש!", הוא התחיל להישמע כמו ילד בן
10 שברח מהבית.
כמה שעות אחר כך הוא ניגש אליי, כשאף אחד לא היה בחדר. הוא רצה
שאני אכתוב איתו את הבקשה.
הוא נדנד לי ושיגע אותי כל הערב, ובסופו של דבר, אחרי המון כאב
ראש וסבלנות של פלדה, כתבנו את הבקשה.

שכבנו במיטות בלילה.
פיש המשיך לקרוא, אביחי זיין את השכל, ואז שוב נשען למטה,
"שוק, מה אתה קורא שם כפרה?".
"אדגר אלן פו".
"שו?".
"אדגר אלן פו...זה...איזה סופר...".
"אה, הבנתי".
הוא שתק וחשב.
"שוק, תביא, תביא איזה ספר לקרוא".
פיש התחיל לצחוק.
"לא רציני אח שלי, תביא לי איזה משהו, שאני אהיה משכיל".
פיש הסתכל עליו, עדיין צוחק.
"אחי, לא צוחק איתך, תביא איזה משהו טוב כזה, סומך עליך".
בסוף קמתי אני וניצלתי את ההזדמנות לחזות שוב בתבוסתו המפוארת
של ענק הטיפשות הזה, הדינוזאור של החיים המודרניים - מגושם,
מאסיבי ובעל מוח של אגוז, אך עליון בשרשרת המזון.
זה פשוט ניסוי באבולוציה מול עינינו, התעלות האינטלקטואל על
הגוף, התפתחות המוח המודרני.
שמתי בידו את החלק הראשון של "שר הטבעות".
"זה ספר מצויין", אמרתי בתום לב, "אתה תהנה ממנו".
הוא חטף את הספר בהתלהבות, התיישב והתחיל להקריא בקול רם כמו
ילד בכיתה טיפולית: "ש-לושששש ט-ב-עווות למל-כי עלפים ת-חת
שמי...יאללה כוסאומו!", הוא זרק את הספר עד הצד השני של החדר.
"מה זה החרא הזה? שיזדיינו!".

דארווין צדק, למרות הכל.