אין לי ספק שהגיהנום אינו חוויה אחידה לכל בריה. לא ייתכן
שהסבל והייסורים האולטימטיביים נכונים לכולם. מכאן שבודאי
הגיהנום הוא אינדיבידואלי לכל נשמה הנידונה לשהות בו, במעין
מימד של ייסורים פרטיים. אני כמעט מסוגל לטעום ממנת ייסורים
שכזו.
אני עוצם עיניים באותם רגעים של תשישות וייאוש, ורואה לנגד
עיניי חזון הזוי.
בגיהנום שלי, אוסף להיטים של ABBA מתנגן ללא הפסקה ב-REPEAT,
ולא נעצר אפילו לשנייה.
בגיהנום שלי, קוראים לי תומר מומר, ופוסטמות אנורקטיות קוראות
לי נושי וצובטות לי בלחי.
בגיהינום שלי אין לי לאן לברוח והעולם כולו דחוס עד אפס מקום
בנערות בנות 14 שמדברות על בגדים.
בגיהינום שלי, מחשבות מופשטות כה קשות להסבר עוברות במוחי, עד
שאינני מסוגל כלל להתבטא או להסביר את עצמי לאיש.
בגיהינום שלי, הבורות והשנאה שורים בכל ואין איש מבין דבר מלבד
בצע, חומר וגשמיות. דברי חכמים ומילים של טעם היא זעקתם של
המטורפים והתמימות ופשטות הרוח נידפים ברוח השורקת בעצבות את
שירת הברבור של הנפש האנושית.
אכן, אינני מסוגל למצוא מקום שיהיה ראוי להיקרא בכזו שלמות
הגיהינום שלי, כמו העולם הזה בחיים האלו.
האדם מנסה ללא הרף לשוות בנפשו מהם ייסורי גיהינום, מבלי לשים
לב איזה גיהינום הקים עלי אדמות.
אם כך, האם יש תקווה?
אומר רק זאת, אם זהו אכן הגיהינום, אדם אשר יימצא את גן העדן
שלו בתוך הגיהינום הזה, ימצא מנוחת עולמים בכל אשר יפנה.
ואולי זהו בדיוק הייעוד שצופה לנו היקום.
|