"כוס אמק, נשבר הזין כבר!" אח! העיתון של הבוקר... אם רק היה
אפשר להוכיח את זה, כבר מזמן היה אפשר לתבוע את הוצאות
העיתונים באישום היותן גורם הסיכון מספר 1 להתקפי לב ולסרטן.
ישבנו בארוחת הבוקר, חדר האוכל נראה כמו עיר רפאים. רק אנחנו,
3 פועלי בינוי ואיבצן הדביל. רק החננה הזה מסוגל להתעורר כל כך
מוקדם בבוקר. בוקר עייף ומסריח. מזגן מטרטר, ארוחת בוקר צולעת
והעיתון של הבוקר.

"תראה את זה אחי! תראה את זה! 16 הרוגים! כוס אמא שלהם, בני
זונות!".
"אסור, אחי, תירגע...אין מה לעשות", כרגיל ניסינו להרגיע אותו.

"מה להירגע! אתה תיכף גם תגיד לי שהם לא אשמים!", הוא מעביר
עמוד ושם מתנוססת לה תמונה של ילדה בת 10, כל הפרצוף שלה מלא
רסיסים ודם, 3 אנשים סחבו אותה מחוץ לאוטובוס. "ואלה אשמים?
מסכנים...".
השתתקתי, כרגיל התעייפתי וויתרתי, אין תקווה.
"כוס אמק יא בני זונות, תעופו מהמדינה שלי כבר, נמאס לי!". הוא
זרק את העיתון וחזר לאכול.

הייתי עייף במיוחד באותו יום.
התחלתי ללכת לכיוון המגורים, כששמעתי פתאום "מיאו" חלש, בטונים
גבוהים. יללה חלשה, רכה, בטונים גבוהים. התכופפתי לאחד השיחים
ומשם הציץ חתול קטן וג'ינג'י, כזה קטן וחמוד, עם עיניים
כחולות. בדיוק כשהתכוונתי להתכופף ללטף אותו, עלה מולי ראש
שחור וגדול, מלווה במבט מאיים ו"מיאו" ממש לא חלש וממש לא רך.
האמא הגיעה וזה היה הסימן שלי להסתלק. קמתי לאט, ולאחר עוד מבט
של "תעוף כבר מהבן שלי", היא הסתלקה.
נראה שכל העולם נכנס לעמדת התגוננות, כל אדם מפני שכנו, כמה
מעייף.

בערב שוב עיינתי בעיתון: "המתנחלים מכריזים: על כל מאחז
שיפונה- נקים שלושה".
אסור מחייך ובטון נרגש ונפעם אומר, "כל הכבוד! כל הכבוד
צדיקים, השם יברך אתכם!", כי מן הסתם לשים לילד בן 12 אקדח ביד
זו מצווה...
התעייפנו והלכנו לישון, ואני,מחר יומולדת, כמה נחמד לחגוג
יומולדת במעצר. כל שנה קורה משהו. הפעם אלוהים חשב על משהו
מקורי במיוחד. נו טוב, אולי לפחות מחר אני אקבל תשובה בקשר
לבקשה שלי להקלה בעונש.

למחרת בבוקר במסדר, עמדנו זקוף.
אני נושך את הלשון בכל הכוח, כל פעם כמעט מתפוצץ מצחוק. הסגנית
רס"ר מתרוצצת כמו תרנגולת תימניה וצווחת, "מי זה תומר?! מי זה
תומר?!". בקול עייף ומקווה אמרתי, "א..א..אני...".
"לא יומתק לך!", צעקה באדישות התרנגולת והמשיכה הלאה כאילו
כלום לא קרה.
הספקתי לאסוף את עצמי לפני שהמשיכה. "תומר לביא - 29.6, מוטי
זכאי - 18.6, אלי אסור - 27.6".
אני כבר לא בטוח מה יותר קשה, העובדה שאני כלוא בגופי ולא
מסוגל פשוט לקחת את הרגליים שלי וללכת, או העובדה שאני צריך
לשבת בשקט ולשמוע את דברי הנאצה הפשיסטיים של אסור, או את
הצעקות של הס. רס"ר, בלי יכולת לשלוט בסובב אותי. זה הכלא
האמיתי כאן, השתיקה והאפתיה.

יצאתי שוב לכיוון האכסניה.
בדרך ראיתי על הכביש חתול ג'ינג'י, קטנטן, מקופל
ודרוס על הכביש.
סימני הצמיגים עוד נראו בבירור על פרוותו הרכה ומתוך ארובות
עיניו הציצה עיסה כחלחלה.
הוא שכב שם על הצד, דומם ושותק, הבעת הכאב על פניו קפואה לנצח.
התחלתי לחוש כאב לא אנושי ודמעות נקוו באחורי עיניי.
אותם 16 אנשים שנאספו בשקיות, האישה עם הברגים בצוואר, הילדה
רסיסים בעיניים, לא הכרתי אותם, לא ידעתי מי הם ולא הזלתי
עליהם אפילו דמעה אחת. יותר מזה, זה ממש לא הזיז לי.
אבל היצור הקטן הזה הסתכל אל תוך עיניי ואמר לי "מיאו",
ולשנייה, בדיוק לשנייה, הייתי חופשי.
ועכשיו הוא גוש פרווה מעוך.
איפה אמא שלך עכשיו שתגן עלייך?, חשבתי. כמה שלא ניסתה לגונן
עליו ולהרחיק מעליו צרות, דבר לא יכל לעצור את האכזריות
האנושית האופיינית. דבר אף פעם לא עוצר אותה, גם לא אהבה של
אימא.

ומי מגונן עלינו? על מדינתנו העייפה והמדממת?
כן, חיילים קרביים, חי"רניקים מורעלים.

אנשים כמו אלי אסור.