ממעוף נשמתי
בין שמיים שותקים,
העזבה את גופי
אל מימד רשעים,
ניבט מעיני,
תחת צמרות אלונים,
מכות המטר על עורפי קברנים.

קשה העפר.
אדמה מרדנית.
דמעותייך,
כמטר,
לא יספקו נחמה.
עוד מכים האתים
בגאון, בחימה.
אדמה ארורה בקיעים לא תפער.

ובעוד תישרע גוויתי הבאושה,
תתהלך נשמתי בארצות החיים.
ואדע כתמיד כי ארור האדם,
בור ויגע דברי חכמים.

אתייצב מלפני רודפי בצע כסילים.
גם בחלוף עשורים ממונם צוררים.
בודאי ישמשם למכביר ממונם,
כשבבור אדמה תוטל נבלתם.

אתהלך ועיני כבדות מנשוא
למראה עבד עברי המכה חברו.
הילד הרך, מראהו כה תם,
אך בקרבו רובצת נשמת השטן.
מביט אל טרפו הכורע תחתיו,
חיוך כה זדוני נסוך על שפתיו.
כל אגרוף ובעיטה שיספוג הקורבן-
עוד מנה נכבדה לשנאת האדם.

ובחלוף רוחי על פני הזוועה,
תרחף נשמתי אל בתי התפילה.
ובית הבורא העטוף זמרורים
הפך לו לשוקת עשרות חזירים.
"לחטא יש מחיר", יחונך האדם,
תרומה נדיבה תטשטש את הדם.

ובבית הכנסת יושב לו אדם,
כירא שמיים נושא תפילותיו
בברכת "שבת שלום" ישוב אל ביתו,
לרדות באישה, לאנוס את ביתו.

במה לא צפיתי, עיני כבר שבעה.
מן היגע נפשי נתקפת בחילה.
תשו עיני ושבעו המכאוב
ממראה הגוויות מוטלות ברחוב.
כבובת סמרטוטים מרוטשת דומם,
רק חמלת אלוהים תדיף ריח הדם.
אך לא אזעם, לא אבך, במותם לא אבוש,
אלו עוד קורבנות חרפת הכיבוש.
ובעוד מגע גווייתם נותר חם
ישבעו אווילים לנקום את דמם.
בורים עלובים, למדו אחת ולתמיד:
את אשר יצרתם-לא תוכלו להשמיד.

ושבו עיני אל אדמת קבורתי.
עוד מכים האתים בעוצמה,
אך לשווא.
אדמה נטושה,
ספוגת דם ולהבה
לא תתיר לשכן בריה כה אומללה.

נשאתי עיניי אל בוראי, מושיעי,
הו, מתי תגאלני ממראות אבדון?
קחני אל השקט,
אל משכן צדיקים,
כבר חוויתי,
בחיי,
מדורי גהינום.

ויוצף קיומי בחזון יהוה,
עוצמת הנוכחות זעזעה נשמתי,
ובחרי אף התייצב מלפני
להוכיח בן תמותה שכמותי.

על שנאתך והזעם על בני,
יצירי,
על שהגדלת לשבת על כס מלכותי,
יהא עונשך לנצח לצפות
במעשי אחיך בעולם הגשמי.

ותדע כי אני אדוני אלוהים.
היחיד הרשאי לכונן משפטים
ואתה, סורר כפוי טובה ומרדן
לנצח תחווה ייסורי טבע האדם.