לקראת 3 בלילה
כולם כבר ישנים בבלוקים סביבי
ועם עצמי משוחח
בנחת, מחויך, שליו
לגמרי בלי שום לחץ,
וזה כזה כיף
לשוחח עם עצמך שיחה גלויה כנה
בלי שום מחיצות
או מחבואים
או העמדת פנים,
מביט ישירות לתוך עצמי
שמביט בי, שאני מביט בו
שמביט בי...
ששנינו בעצם עצמי שמביט לתוכו.
כנראה שעבר עלי כזה מעין יום "טוב"?!
אבל בטח יש גם דברים רעים
אם אתרכז, הם בוודאי יצוצו
אחד אחרי השני...
לא מתחשק כלכך לעשות זאת
מעדיף לשקוע בעייפות הנעימה
שמשקיעה אותך בתוך הכסא המרופד שמול המחשב
אבל, בכל זאת לא מוותר:
נזכר בדברים קטנים בתחילה,
אח"כ בדברים יותר משמעותיים
אפילו משמעותיים ועוד איך...
ובצהרי אותו יום
יושב בבית קפה שעל "יהודה המכבי" בתל-אביב,
בפסק הזמן שנפער לי מביה"ס
(עד לישיבות הציונים).
כאילו לקחתי פסק-זמן מחיי היומיום השוטפים
נותן להרהוריי חופש להסתכל לתוך עצמי
במעין mood שליו נינוח מלטף בלב,
חייוכים מבצבצים מדי פעם בשפתיי,
והרחוב והאנשים שעוברים
והכל ,
נראה לי כאילו צופה בחלום נעים הזוי
כמו יפו העתיקה בעת השקיעה כשיורדת מדרגות מדרגות
לטבול בנמל.
יש לי כעת חופש להתבונן על עצמי דרך משקפיים שקופות
או כחולות, או ורודות, או אפורות, או חומות כהות
ואפילו שחורות,
ואני בוחר את המשקפיים שמשקף אחד כחול
והשני שקוף,
כאילו אני נמצא כעת בתוך "סינמה-סיטי"
ואני יכול לבחור לאיזה סרט להיכנס.
בעצם החיים זה בדיוק אותו דבר,
אנו נמצאים בתוך הסרט
בהתהוותו -
"המציאות",
אבל יש לי את החופש לקלוט אותה
מבעד למבט לבי:
אם הלב טהור, מאיר - הכל ייראה לי טהור מאיר
ואם הלב חשוך וטמא, הכל ייראה לי...
- וזו בחירתי.
מבקש בלבי להמריא כל רגע מעבר לשמיים
ולהגות בו,
גם כשרגליי מהלכות על מדרכות העיר,
גם כשמשוכלות אחת בשניה כמו עכשיו
ושותה קפה;
גם בישיבות הציונים שאשתתף בהם עוד שעה קלה
וגם אחר-כך, ואחר-כך...
ותמיד.
ופתאום מבזיק בי:
שכל כך יכול להיות פשוט וקל ללכת בדבקות באמת,
באמיתי, עם עצמי
בכל אירועי חיי שמסילתי עוברת
דרכם.
הכל יכול ללכת כלכך פשוט יותר וזורם בכל אירועי חיי
עם עצמי
עם העולם
עם האמיתי
עם אלהים
וכך תוך כדי הגיגיי, מאירה בי תובנה שהכרתי והאמנתי בה,
והנה לפתע כרגע מתבהרת בהכרתי באופן כה חי,
בהירה, מופלאה, כאילו חדשה:
שכל כמיהות ליבו של אדם לאמת, לאמיתי
לטוהר לאושר לענוה
לאהבה,
כל כמיהותיו האמיתיות שכמהה, שמחפש אחריהן באמת -
רוקמות עור וגידים ועצמות... מתגשמות אט אט
ונשמת חיים מתחילה פועמת בהן
בתוכך
בליבך.
מתחיל להרגיש אותן בליבך, למשש אותן
מתחיל לחיות אותן...
והתקוה ללחום ולהגשימן עד תום ולא להרפות לעולם,
הולכת מתחזקת בך,
פועמת יותר ויותר
מאירה יותר ויותר את דרכי
אליו.
וכולי הודיה הודיה.
|
