היא עומדת מול המראה, מביטה, בוחנת, בודקת.
המבט בעיינים שלה הוא מבט של שנאה, של תיעוב, של גועל.
מיישרת את החצאית, מושכת למטה את החולצה, אבל עדיין משהו גורם
לה להיות לא מרוצה.
זה כואב לה, להסתכל, אבל היא מכריחה את עצמה, אין ברירה,
חייבים להתמודד עם האמת.
אי אפשר לברוח מהפחד, יש להתייצב מולו, כך אומרים.
היא מנסה להתייצב, כבר שנים שהיא מנסה...
אז מה אם כל מבט גורם לגלגלים של המוח להסתובב במהירות עוד
יותר מטורפת?
אז מה אם בכל שנייה שעוברת, הקולות בראש מתגברים?
אותם קולות מלאי הלעג, שצוחקים וצוחקים...
אותם הקולות שהיא מעולם לא שמעה באמת, אבל היא יודעת שהם
קיימים שם.
היא מורידה את החולצה, לובשת במקומה אחרת, אולי היא תכסה על
הזוועה.
היא מגחכת, איך היא הייתה מספיק טיפשה לחשוב שזה מה שישנה את
ההרגשה?
ההרגשה ההיא שמצטברת בה ועולה כמו גל, כמו נחשול של ייאוש.
עד מתי?? מתי היא כבר תהיה מספיק חזקה להתנגד?
היא חושבת, אולי זו בכלל המראה שלא בסדר, עוברת לחדר הסמוך.
בזמן שהיא הולכת, יש בליבה עוד תקווה, שאולי יהיה אחרת.
היא טעתה, דבר לא השתנה, התיעוב אותו תיעוב, הבגדים אותם
בגדים.
והגרוע מכל, הגוף עדיין אותו גוף, וכנראה שגם ישאר...