I
שלשום החלטתי לקנות לי קצת אושר בבקבוק.
לא שזה דבר חדש,י ש כבר אלפי אנשים שקנו אושר בבקבוק, אני לא
שמעתי אף- אחד מתלונן.זה לא שאני הולך עם הזרם, אני לא חלש-
אופי, זאת לא הסיבה. זה פשוט בגלל שגם לי נמאס, כשכולם
מאושרים, איפה אני צריך לשבת? עם כל אלו שלא קנו אושר בבקבוק?
לא, בטח שלא, אני יודע שאצל אלו שקנו אושר בבקבוק, אלו שלא
התקמצנו, אלו שלא היו להם בעיות כספיות ובעיות מוסר לגבי כל
העניין.
כן, אצלם זה כייף, הם עושים דברים שהם בכייף, דברים שאנחנו,
אולי לא עושים, או שאולי בכל זאת עושים- אבל הם נהנים מזה
יותר.
בטח זה עניין יקר, לא כולם יכולים לקנות. באמת. וזה גם בא בכל
הצורות והגדלים, לפי בחירתך. אתה בא ונותנים לך קפה, שואלים
אותך יפה במה אתה מעוניין, מראים לך את האפשירות ואולי גם
ממליצים לך על הכי יקר כי "אושר לא קונים כל יום". אבל כל זה
קורה באווירה נעימה ונינוחה, אתה אפילו מרגיש מרוצה רק מלשבת
שמה, גם עם לא קנית כלום.
אז מה? לא לקנות?
גם אני הלכתי אל החנות,ע ברתי ליד השומר, ונכנסתי לתוך חנות.
בפנים הכל היה מעוצב ומסוגנן בשביל להתאים את הכל לסימן המסחרי
של החברה שבטוב ליבה הסכימה למכור לנו קצת אושר בבקבוק. נכנסתי
לטור, ועמדתי וחיכיתי, ועמדתי וישבתי, והתעצבנתי וישבתי,
וחיכיתי עוד קצת. עד שלבסוף הגיע תורי התיישבתי ליד המוכרת
הנחמדה והנלהבת. היא שאלה אותי בנימוס, אם יש משהו שהיא יכולה
לעזור לי בו.
איך אפשר לסרב כששואלים אותך בנימוס? וכל הזמן הזה, לא חשבתי
אפילו לרגע. זרמתי עם השאלות שלה, כשאני עונה בקלילות ומנסה
לשלב בשיחה בדיחות קטנות.
ולפתע מצאתי את עצמי מחוץ לחנות, עם בקבוק האושר ביד. באמת רגע
מרגש, אולי חיכיתי לזה כל חיי. התיישבתי על ספסל, פתחתי את
החבילה, שגם היא אגב- היתה מסוגננת ומעוצבת כמו כל דבר בחנות
בה קניתי אותה. ואחרי שחפרתי דרך שכבות של נירות: אחריות,
אזהרות וכל- מיני פרסומות-מצאתי אותו. הבקבוק היה לא קטן מידי,
לא גדול מידי ולא בינוני מידי, הוא היה בדיוק בגודל הנכון.
הסתכלתי דרכו, וחוץ מהצבעים שניצבעו בקפידה על הדפנות
החיצוניות של הבקבוק לא ראיתי דבר.
נענתי אותו מצד לצד, והקשבתי בדריכות לקולו של נוזל כלשהו
הנחבט במיכלו. הרחתי את קצה הבקבוק ממש ליד הפקק. ולא כלום.
הבקבוק ריק לגמרי. החלטתי לברר עם יש משהו בקופסא שיעזור לי
להבין, אולי איזו חוברת הדרכה לשימוש. ולא כלום- נתנו לך
בקבוק, תשתמש בו!
מבלי להרהר קרעתי את הסוגר שסגר על הפקק, ופתחתי את הבקבוק.
ועדיין, ריק, לא היה דבר בפנים.
הלכתי הביתה להתיעץ עם מישהו, והוא אמר לי לחזור לחנות למחרת.
II
אתמול הלכתי לחנות. היה בסדר, כולם דיברו באדיבות ונתנו לי את
הרושם שהדבר יפתר תוך כמה שניות. אחרי ששום פקיד לא הבין מה
אני רוצה, הם הפנו אותי למנהל הסניף. מנהל הסניף הייתה גם כן
אישה, אמנם קצת יותר מבוגרת ופחות חייכנית ואדיבה משאר
הפקידות.
גם היא שאלה במה היא יכולה לעזור, אבל כבר בקול של מישהו שנמאס
לו והוא רוצה הביתה. לא היה לי הרבה מה להגיד, אז פשוט אמרתי
לה ש"המוצר שלכם,לא עובד". כשהיא לא הבינה למה אני מתכוון,
שאלתי אותה:"אני נראה לך כמו מישהו מאושר". היא חשבה לרגע,
הביטה מסביב,ו ככשהפקידה הזוטרה משכה בכתפיה, היא לקחה אותי
למשרד שלה. היא הושיבה אותי והוציא עוגיות מתוך המגירה,לקחתי
אחת מתוך נימוס.
"תשמע אדוני... אולי לא הבנת את המוצר שלנו, או שאולי יש לך
איזה... אולי בעיה..."
"למה בדיוק את מתכוונת? מה זאת אומרת בעיה?!"
""תרגע אדוני, אני לא אומרת שמשהו לא בסדר בך, אני אומרת שאתה
קצת שונה משאר הלקוחות שלנו. כפי שאולי הבנת, אתה הראשון שמגיע
עם הבעיה הזאת אלינו, ואני ממש חסרת אונים."
"אולי לא הבנת אותי נכון גברת, אני לא מרוצה מהמוצר. כלומר אני
רוצה החזר כספי."
"הא, אני חושבת שזה משהו שאני לא יכולה לעשות." והיא הוציא
מתוך המגירה ספרון קטן, ספרון שדמה לזה שהיה לי בתוך החבילה של
הניירת שניתנה לי.
"כתוב פה,שחור על גבי לבן" והיא הצביע על שתי מילים מודגשות
בקו מתחתיו:"אין החזרים".
אני לא מרדן, אז קמתי, אמרתי לה "כל טוב" ויצאתי.
III
היום לא נתנתי ליאוש לנצח. קמתי בבוקר, ועשיתי לי סידורים.
ולקראת הצהריים החלפתי לי מקצוע. מעכשיו אני מוכר אושר
בשקיות.
זה חסכוני, פשוט, וזה מביא כסף דווקא לי ולא לחברה הגדולה.
אולי מצאתי את האושר אחרי הכל. |