"ועליך למות, יונתן?... מה עגום
נתיב-אדם בעולם הזועם!
על כולנו במחיר החיים לשלם
את מעט הדבש הטעום."

רחל


אני אוהב אותה ככה, ככה כשהוא יורד מהשמיים. אוהב אותה בלי
מסיכות.
קשה לי לקבוע כמה זמן אני שוכב כאן, אני מוכן להסתפק ב"הרבה"
כתיאור משך הזמן שגם אוכל לא בא לפי.
השיכרות הזאת מתחילה להראות כשיגרה מאיימת, הן על חיי החברה
הדלים שאני מנהל מאז, והן על הכבד שלי שנאלץ בעל כורחו לסנן
בכוח כמויות הולכות וגדלות של אלכוהול ממחזור הדם שלי. החדר
הריק מסתובב או נשאר במקום ורק המיטה או המיתה מסתובבת איתי.
מה שבטוח זה שקרן קיימת לישראל. וקרן, כבר כמה חודשים קיימת
לי. לפחות למראה עיניים, שתמיד מטעה, גם אני קיים לקרן.
לקרן אני היחיד, בעצם אני אחד היחידים.
האור מהשעון שעל השידה מזדחל על פניי ומתפתל בין יער הצללים
הזיפני שעליהם. ראשי מונח כנגד הכר ועיניי פתוחות בבעתה,
מביטות אל התקרה, מלבד זאת אחד אני עם המיטה, ממעיט בנשימות
ורק תנועת המאוורר על המכתבים והפתקים שלה.
אני נמצא כך בערך מאותו היום. היום בו נאלצתי לוותר על קרן.
קרן עצמה כבר קימת בישראל כבר שמונה עשרה שנים אף אל פי כן
בחיי קיימת קרן שבעה חודשים. שיער שחור ועיניים.
אני אוהב אותה ככה כשהיא פוגעת.

קרן יושבת בשמש וקוראת ספר, היא לא מבחינה בי. שיערה גולש על
פניה וכל גופה מקומר אל הספר. קרן הולכת ללא נעליים, ועכשיו
היא יושבת בשמש על הדשא מולי, והיא איננה מבחינה בי. אולי
מעולם לא הבחינה. חזרתי פנימה, מהחלון ראיתי שגם סגירת הדלת
אחרי לא משכה את תשומת ליבה.
נודדת היא תמיד רחוק, גם ללא הספר, אל מציאויות רחוקות עם
אבירים ונסיכות יפות. תמיד כשהיא חוזרת לכאן יש בה מבט רציני
ומתעניין, והיא מחכה שמאחורי גבי, מעבר לפינה, יצוץ סוף סוף
ראשו הלבן של הסוס הנושא את מושא ליבה. ובזרועות פתוחות תחלוף
על פניי ותרוץ אליו ולעבר האושר ועושר.
מאז שפגשתי אותה וגם לפני כן לא יכולתי לומר שקרן היא הנסיכה
לה חיכיתי אבל ככל שהכרתיה יותר קינאתי באותם נסיכים נשגבים
שסיפרה לי עליהם.
אני מעולם לא טענתי לכתר ובמוסד האבירות לא  נטעתי שורש אך את
תפקיד "המשרת הנאמן" מלאתי במסירות רבה.
השמש מאירה את פניה היום, וקרן שלא תחמיץ הזדמנות כזאת, יושבת
בחוץ על הדשא וקוראת ספר.
חלון זכוכית וסורג מפרידים עכשיו ביני ובין קרן, היא בחוץ,
ואני בפנים יושב על הכורסא ומעשן. כל החלונות בבית סגורים מלבד
לחלון המשקיף לחצר ולדשא, כך היה מאז שאבא מת. אני מצידי, חושך
הוא חברי היחיד והנאמן שבכול עת יכסה את פני גופי מבושי וכל
מושא בושתי שהוא אני, אך לקרן השמש היא הכרח. וזאת אני מבין,
"חבל" כך לחשתי לה "על כל דקה בה אינך מוצגת חשופה לעולם שלם
של עיניים, שיגמעו בצימאון את יופייך הבוהק  בשמש, וירוו את
הקסם של חיוכך המתפזר ברוח, אל קירבם המשתוקק." וקרן, קרן
מסמיקה ומפנה את מבטה.
גבעולי הדשא מרימים ראשם בינות לאצבעותיה הפרושות על הדשא
ומשמשות משען לגופה, ואילו אותם גבעולים שרצון הגורל קבע והניח
אצבע או כף והידקם לקרקע, ממש כמוני, מתקפלים ודוחקים ברצונם
לאוויר ושמש, למען שימוש מועיל יותר, כמשען נוח ובוטח לכף ידה
של קרן.
באותם שבעה חודשים שקרן קיימת בחיי, הייתי שם. הייתי שם ודאגתי
לשמור ככול שניתן על הקרן החדשה שזרחה לה בחיי.
יכולים אתם ודאי לתאר לעצמכם את גלי האושר שהיו מציפים אותי
בכול פעם שחיוך קסום מפיה היה מופנה אליי ורק אליי.
אך לרוב, כך רוב חיי ועדיין, בדידות היא השגרה השגורה בי
ביותר. היו זמנים שבהם מבטה של קרן הופנה אליי והיא הייתה
מחפשת בי אמת, ואני, מתוך מבוכה גדולה מידי כנראה הייתי קובר
את האמת הזו, ומחייך מעד למסכה.
"יש בך סוד" היא הייתה אומרת, כמציינת עובדה שידועה לה זמן רב,
אך ללא כל רצון לדחוק בי ולהוציא בכוח את נשמתי מקרבי, להפוך
אותה לנער בחוזקה פעם פעמיים, או ככול שנדרש עד שליבי יחמוק
מהכיס ייפול לארץ ייסדק ויגלה את אהבתי. לא, היא תמיד ציינה
בפניי שהיא יודעת ותו לא. אהבתיה על כך.
כשהייתה מביטה בי כך ברצינותה הנרגשת הייתי מרגיש לרגע שמתחתי
מפעמים שריריו של אותו סוס וגופי הכחוש עוטה עליו שריון קשקשים
ולמותני בנדנה נחה חרב בוהקת, וכולי האביר שאליו כמהה כל השנים
הללו, ובאתי בשם הצדק והאהבה לקחת את אהובתי העדינה אל בית
חלומותינו. במצמוץ אחד נמחה מעיניה המבט והחרב נשלפה מנדנה
ובתנועות קצובות החלה מפלחת את ליבי עד כדי עיסה נוזלית, שקופה
למראה, שנלחצת אט אט מעלה עבר עיניי, נפלטת ומוספגת בשרוול
חולצתי.

קרן קיימת על הדשא קוראת את הספר שלה , אני בכורסא מחליט לצאת.
הפעם הדלת נפתחת בחריקה צורמת. קרן נבהלת , מרימה מבט, מזעיפה
פרצוף.

פורשת זרועת, פתחת בריצה מדלגת , הספר נשמט פתוח על הדשא,
עיניה קורנות והיא כולה שמחה וחלום שהתגשם. אני מביט בגבה
מתרחק אל הרחוב, והיא דוהרת איתו במעלה.
מעיניי שוב נפלטת עיסת הלב המרוסק.
על הדשא נותר ספר האגדות פתוח וגבעולי הדשא כתבנית ידה עוד
מכופפים חוששים להרים ראשם שמה תחזור.
ככה אני אוהב אותה חולמנית וקסומה, אני אוהב שלא תחזור.
אני אוהב אותה ככה כשהיא עושה, וככה לבלוע את הכאב ולחייך, רק
לחייך .

החדר מסתובב ולוקח ממני את חובת התנועה, כך שאני יכול לשכב ללא
נוע וללא דאגה.
רק כך אני יכול להירדם או להתעורר, אני רק יודע שאני שיכור
ושקרן קיימת איפשהו ומאושרת, עם האביר שבאמת הגיע מאחורי
הפינה.