פמוטים לבנים, נרות שחורים,
ושעווה נמסה לאט.
את עם מטפחת על ראשך,
ממלמלת ברכה, מדליקה נרות שבת.

ואני מביט בך בגאווה, אך מרגיש מנותק.
אני מאמין בעקרונות, וכמעט שלא נוגע.
את סגורה, אטומה, כשאני קצת מרוחק.
עולמך כל כך שונה, ואני עוזב, נוסע.

ואת מביטה, שרויה בדמעה.
שזולגת על גביי לחיך הרטובות.
ואני בדרכי, שוב עוצם את עיניי.
חושב איך ברחו לי כל האהבות.

ושותק בים של מחשבות,
וכל אהבותיי,
אני מקים בליבי,
מ צ י ב ו ת