[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טרי רוז
/
האחזות

אי שם על זרוע נידחת, צועדים שניים בקצב איטי, מדוכדך. העור
שוקע תחת רגליהם הקטנות. ראשם הפעוט מתהלך  בינות בסיסי שערות
רכות, כפופות. עיניהם צופות מראה שערות עד אין קץ, חדגוני,
מכופף.
"בל נאבד תקווה" נשמע קולו של האחד. "עוד ארוכה דרכנו וקשה."
השנייה צועדת לידו ומפנה ראשה לקולו. חוזרת ומביטה באופק
העגלגל ואומרת "תפסיק לזיין ת'שכל. נמאס כבר. כל היום אתה מזבל
לי בשפת סבא. תלמד לדבר כמו בן אדם או תשתוק!"
האחד שתק. ההגיון נמצא בשתיקה כשמדובר באישה כמו זו. וכך
הולכים הם זה לצד זה ברגע המסרב לפנות מקומו לאחר. ובראשיהם
מחשבות.

חושבת האישה [כבר שעות שאני הולכת עם החריימה הזה ולא הגענו
לשום מקום. זה פשוט מדכא, אני רוצה לישון. אבל איך אפשר לישון
פה בעצם? מה אם אני בטעות אתגלגל למטה? מה באמת יש לעזאזל
למטה].
"היי, טמבל! יש לך מושג מה יש שם מתחתנו?"
האחד מסתכל בה כלא מאמין. היא התעצבנה "מה אתה חרש פתאום?
שאלתי אותך משהו, אתה יודע או לא?"
"אינני יודע." ובעודו מדבר נזלה טיפה מעינו אל לחיו, והוא מפנה
ממנה מבטו.
היא אינה משמה לבה, רק מדברת "יכול להיות ששם למטה יותר טוב?
יכול להיות? מה אתה חושב?"

חושב האחד [הו, כמה יפה היא. לו רק נתנה בי מבט מחייך. רק מבט,
אך תשוקתי לא תענה במהרה. שונאת היא אותי כשם שאוהב אני אותה].
"טמבל! תתעורר כבר."
[מדברת היא איתי? שמה ישנה עוד תקווה?] "כן, מה ברצונך?"
"אה, עזוב, לא משנה."

זמן נשאר, עצר והם לא מודעים. רק הולכים קדימה וישנים
כשעייפים. מדי פעם מדברים.
"היי, שמת לב למשהו מוזר שקורה כאן?"
"מה כוונתך?"
"שמת לב שלא אכלנו מאז שהגענו לכאן ושאנחנו לא רעבים?"
"לא, לא שם לבי לעניין. מה משמעות הדבר לדעתך?"
"אין לי שמץ של מושג ירוק, אבל בכל מקרה זה טוב כי אין לנו
אוכל."
"אכן." [עוד! דברי עוד! שתפי אותי בלבך!]
"אתה יודע, לאט לאט אני אתרגל לשפה המוזרה הזאת שלך."
הוא לא עונה, רק משפיל ראשו. [מה אומר? מה אדבר?)

זמן. לא עוד זה שהיו רגילים לו. לא עוד טיק ולא טק לשלוט
ביומם. לא עוד יום או יומיים לדחות מעשם. רק טיק בודד ויחיד בו
חיים השניים במסעם מהלא מובן אל הלא נודע. רק מקומם משתנה.
ובמקום מסוים הם ראו את היד.
"תראה! תראה! מה זה? יש לך מושג?"
"אין באמתחתי תשובה לשאלתך, אני שרוי בלבול כמותך. היכול
להי..."
"זה פתאום מתקמט? למה עד עכשיו הקרקע הייתה ככה כמעט ישרה
ועכשיו זה מתקמט?"
"אינני מודע ל..."
"כל הבליטות האלה? מעניין מה זה. אתה יודע אולי?"
"אני..." [מדוע?] "אני..."
היא מביטה בו, הוא בוכה. ידה נשלחת לעבר לחיו, מסירה את
הדמעה.
"די, די. קדימה, בוא נמשיך." [מה קרה לו עכשיו? מסכן, בטח נשבר
מכל המוזרות הזו.]

השניים ממשיכים. אט אט הקרקע משתנה. העור נעשה קשיח יותר. פה
ושם בליטות של עצם מתחת לעור. המסע נעשה קשוח יותר, מאמץ. עוד
בליטה ומרחק אדיר של מישור. המקום השתנה תוך כדי הליכתם.
המישור מתפצל לחמישה בליטות, דמויות גבעה, המתמשכות לחמישה
גשרי קרקע אימתניים, משתלשלים מטה למחוזות לא נודעים.
"איזו תתאים לצרכינו?"
"ניקח ת'שניה מימין, נראית לי הכי קטנה."
ישנים, מתעוררים, הולכים, ישנים. לבסוף מגיעים לתחתית האצבעות.
עומדים ומסתכלים.
"מה הדברים האלה, הגדולים המוזרים החלקים האלה?"
"אינני בטוח, אולי סוג של שיש."
"לא, זה לא אבן. כל המקום הזה הוא לא מחומר כמו אבן. זה יותר
טבעי."
"אם כך מה תתכן משמעות הדבר?"
"לא יודעת. כל המקום הזה כאילו מוכר לי. אני רק לא מצליחה
להבין מאיפה." [המקום הזה מפחיד, אני רוצה לצאת!]
"קדימה, הבה נמשיך."
[אני רוצה לצאת!]

האחד רץ אל השנייה. אוחז בראשה בעדינות ומתחנן כי תתעורר. מנסה
להבין, איך נפלה, החולה היא? אולי מטורפת?
היא מתעוררת [אללי, תודותיי בצרורות, הו מושיע עולם] פוקחת
עיניה ומסתכלת בו, בגשרים,
בידו, קופצת ועומדת. "יד! אנחנו כל הזמן היינו על יד ענקית!"
"סלחי לי?"
"אתה לא מבין? אנחנו על יד של מישהו. רק שהיא לא זזה מאיזושהי
סיבה!"
"אללי, את צודקת. כמה מפתיע." [האם מבטי מורגש? האם היא
מבינה?]
"צ'מע, אחרי כל מה שעברנו, אני כבר לא מופתעת."  
"ברוך אתה ה' אלהינו..."
"מה אתה עושה?"
"סליחה?" [החוצפה!]
"למה אתה מתפלל? אתה באמת חושב שבמקום כזה יש אלהים?"
"אלהים הוא הכל והוא שולט בכל."
"באמת? אז אם כבר הוא שולט אז אולי תבקש שיוציא אותנו מפה?"
"נסתרות וזרות הן דרכי האל."
"כן, מה שתגיד." [הרגזתי אותו? מה הבאתי עכשיו ת'וויכוח הדבילי
הזה? סתם בזבוז זמן.]
"יאללה, בוא נלך כבר."

צועדים שניים, מתרחקים מהררי כף היד, אל עבר הברך הנעלמת.
היום לא חולף, רק חולף המקום. היו פה ועכשיו הם שם.
"אתה יודע, אני חושבת שאני יודעת איפה אנחנו בדיוק."
"היכן?"
"אתה זוכר מה עשית שניה לפני שהגענו לכאן? שבאת ונגעת לי
בירך?"
"אכן." [הבושה! החרפה! איך יכולתי לעשות הדבר?]
"אני חושבת שאנחנו כרגע על הירך באותו רגע שנגעת. אתה מבין מה
אני אומרת? הזמן עובר עלינו אבל הוא לא עובר עלינו שבחוץ."
"הבינותי. אזי קיימים אנו גם בחוץ?"
"כנראה, אני לא מבינה את זה בדיוק. אבל אני בטוחה שזו הירך
שלי."
[ומה יפה היא זו הירך, המשמשת לנו קרקע...]
"אתה מקשיב? אתה רואה את הכתם הגדול הזה על הרצפה? זה כתם
לידה. המקום נראה לי נכון. אתה מבין? אנחנו הולכים עכשיו על
הרגל שלי!" [איך לעזאזל אני יוצאת בעצם מהרגל שלי?]
"הבינותי." [מושלם. שנינו בדד על רגל אחת.]

ממשיכים, צועדים, לעתים תכופות מדברים. הברך לא נראית באופק,
רק עלטה שחורה מצפה לעיניהם. עיניהם הנחות על מרקם העור החלק,
המגולח בקפידה. מוחותיהם עסוקים בנסיונות לשכנע כי החיים הם
חלום. לבם יודע - זוהי מציאות. אדם ואישה על ירך ברגע בודד של
תשוקה. רגע בודד בו קיום אנושי מתפצל, חצי בתוך חצי. תופעת טבע
נדירה בה מתקיים זמן בתוך רגע, שנים בשנייה. וזה שבחוץ אינו
מודע לעלטה שבפנים. עד שבמקום אחד הופכת העלטה למערבולת. כל
צבעי הנחל מתערבבים בסיבוב איטי הנראה אינסופי. מערבולת מרחפת
בעלטה, אנכית לקרקע.
"תראה!"
"רואה הנני."
"זה הכרטיס שלנו הביתה. אתה לא מאושר?"
"אכן" אומר הוא בקול חנוק "מאושר."
הולכים שניים לכיוון מערבולת.
היא חושבת [בבקשה, שתהיה זו הדרך הביתה].
הוא חושב [שתהיה זו הדרך לרגל השניה].







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
..."בוא נראה...
הפיתוח עלה לי
10 שקל, מוניות
הלוך - 10 שקל,
מוניות חזור -
10 שקל... אז
תביא לי 10
שקל!!!"



חיים הסוחט
בפעולה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/01 12:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טרי רוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה