זוכר כשהשיר התחבר לחלום בצורות וצבעים
נעים,
לא היית בדיוק ממוקד
אך לא מטושטש מספיק להימנע מלבטים
כשבין ידיך הראש מתכלה מלהבות
כגל סוחף המתגנב אל השקיעה במערומיה,
האם אתה כך משכבר היממות
או צל צילו של שכנוע עצמי מתעתע
והאם זה בכלל משנה?
שאלתי דומע.

הוויכוחים התהוו דקיקים כי ההתחלה התפוגגה לה בעשן
ושרף בשפתיים כי נשקתי לאחרית הדף
ועת הגיעה להעביר את האבוקה.
או אז התחלת לחוג סחרחר כקונדור פרואני מצולם,
נורה על ידי מילה מהדהדת מטווח קרוב
ומתרסק על השטיח המשולהב בקצוותיו.
נשנק מצחוק ולא משחזר מדוע
אינך מסוגל מהחיוך לחדול
או שמא מסרב
והאם זה בכלל משנה?
לחש בי פצע מהבהב.

והזדעקת דומם האם לאמיתותן של עובדות
הינך חד דיו
בשנינות מיומנת לכסוס כך פנינים
לערימת ניירות.
בין השורות עקובות היו המלחמות מדמיון מציאותי,
שיסועי המטאפורות בליבת האישונים
המחוזרים על ידי רסס השכחה האימתני.
אט הלכו וכבו ראיות החטא,
תוך שניות מספר
העיניים הצורבות ננעלו בחוריהן
ובכבדות הפשירה לה להבת הצבעים הנודדים.
היתה אמיתית המהות בחדרי הלב
או היה זה צל צילו של שכנוע עצמי -
לנו זה ממש כבר
לא
היה
משנה.