נניח ששתי כושיות תופסות אותך בפינה חשוכה. רק נניח. נניח שהן
אחיות. שתיהן, נגיד, ספורטאיות. אלופות העולם בטניס. ונגיד
שאחת גבוהה מהשניה ויש לה רגליים ארוכות וחלקות והיא נעה
כאיילה שלוחה, אבל השניה בעלת שדיים למופת, שפתיים גסות
וטכניקה מושלמת.

ונגיד שהן קורעות את בגדיך מעליך בפראות כשתי חתולות מיוחמות.
בציפורניים שלופות ואדומות הן מסתערות עליך כמוצאות שלל רב.
מישהו החזיק אותן זמן רב מדי בהמתנה ועתה הן מתפוצצות. את כל
האנרגיה הספורטיבית החיובית שצברו משך שנים הן פורקות על גופך.


האחת תלפות את ראשך בין ירכיה השריריות, בצבע השוקולד, והשניה
תקיף את זכרותך בשפתי הבורדו הבשרניות שלה ואחר כך בשפתיה
הבשרניות עוד יותר, שצבען חום משהו. נחיריהן ינשפו בעוז והן
תגנחנה כאילו היו בעיצומו של קרב חבטות כף יד. באמצע הדרך
לפסגה הן תחלפנה מקומות. אתה תהיה שם רק כדי לספק את מאוויהן.

כן, כך, באישון ליל הן יחטפו אותך, ערום ומתפתל, אל חדרן הסודי
בפאתי אחוזתן הנידחת, ושם יבצעו בך את זממן כל הלילה. וכך גם
ביום שאחריו, ובלילה שאחריו.

כשיניחו לך סוף סוף, לאחר שתאוותן האינסופית תרגע מעט, יניחו
את צלחת האליפות למראשותיך. לא, לא זו של הצרפתים הנבלות. של
האנגלים. הן תקשורנה את ידיך לגב המיטה, ותצלמנה זו את זו
במחיצתך תוך שהן משתעשעות באברך המדולדל. את התמונות תפצנה אחר
כך באינטרנט. בשביל הצחוקים.

אחר כך יותירו אותך שם, טובל בשאריות, כסחבה אין חפץ בה.

נניח שכל זה אכן יקרה אם ניסע בסוף השבוע ללונדון, כמו שביקשתי
ממך אלף פעם.



עדיין אתה מעדיף אנטליה?