היא ישבה על המדרכה, קרוב לקיוסק בו קנתה את הקופסא העשירית
להיום.
כשהייתה בחיים, היא התרחקה מהדברים האלה ונורא דאגה שלא לפגוע
בגוף שלה ולהיות מודעת לעצמה וכל השטויות האלה.
תודה לאל שעכשיו זבל כזה כבר לא הטריד אותה. עכשיו היא עישנה
כל מה שהיה באזור, שתתה כל דבר שבא בבקבוק או פחית. לא היו
גבולות יותר.
בעל הקיוסק כבר מזמן סגר, זרק לה משפט פתיחה, שכמו בעליו לא
ממש היה מוכן לתפקד, ונעלם לתוך הלילה אחרי שלא קיבל תשובה.
והיא ישבה על המדרכה ועישנה. היא רצתה שירד גשם, שיהיה לה
תירוץ להעמד ולהתחיל להתפשט עד שהיא תרקוד ברחובות בחזיה
ותחתונים.
אבל היה אמצע הקיץ, שום גשם. אז היא עישנה.
הצוואר שלה קצת כאב, והיא הרגישה את הדם זורם בעורקים, מזדחל
לאיטו.
הוא, כמוה, חיפש מוצא.
מצחיק, אבל אי אפשר לעשות את זה כשחיים. אי אפשר להרגיש את הדם
ככה. רק אחרי שמתים.
אז היא ישבה ועישנה והרגישה את הדם לוחץ על הדפנות, מחפש דרך
להימלט. היא סגרה את השפתיים על הסיגריה ובעודה מוצצת את
שאריות העשן לתוך גופה, דמיינה איך מישהו מגיח פתאום מהחשכה.

לא, מגיח לא עובד.

הוא לא יגיח, הוא יצוץ, אבל באופן יותר מסתורי. יותר קסום
מפשוט לצוץ או להגיח. משהו עם יותר עוצמה, יותר תשוקה. משהו
יותר איטי.
אין, נגמרו לה כל המילים הטובות.
הוא פשוט יהיה שם. יהיה. ואיכשהו, הוא תשמע שהוא שם,
ותסובב את הראש. הוא יסתכל עליה במבט ההוא, שגורם לאישה להרגיש
כאילו שאין דבר חוץ ממנה בעולם. כמו ארוחה אחרונה של אדם נידון
למוות. מי עדן באמצע המדבר.
היא לא תדע בדיוק מה להגיד, אבל זה לא ישנה. הוא ילך לעברה
והיא תקום ותסתובב. לא ברור איך, אבל הם יעמדו צמוד. והוא
יסתכל עליה, ויעביר את היד שלו, ללטף את הלחי, את הצוואר.
משהו בעינים שלו יהפנט אותה, והיא לא תוכל לזוז. לברוח. והוא
יתקרב, יהיה צמוד אליה. היא לא תוכל לנשום. היא לא תזוז. יהיה
לו חיוך כזה, מרומז, חיוך של לפני המוות. חיוך של טורף.
הוא יקרב את השפתיים שלו, ינשק את השפתיים בעדינות שכמעט
מכאיבה, והיא תנסה לנשק אותו יותר חזק, למשוך אותו לתוכה. והוא
יזוז אחורה, ישים אצבע על השפתיים שלה. ששש...
ואז שוב, נשיקה עדינה, ולאט הנשיקות זזות, לסנטר, למתחת הסנטר,
לחלק העליון של הצוואר, לצוואר, לכתפיים, לחזה, ואז הוא יחזיק
אותה, יד על הגב, יד שניה מזיזה את השיער, שפתיים מתקרבות.
והוא ישחרר אותה. בנשיקה אחת. בנשיקה כזה, כואבת, הוא ישחרר
אותה.
יותר היא לא תראה אור יום.
עכשיו הדם חופשי.

עכשיו היא חופשייה.

ואז היא פוקחת את עיניה. שום קסם, שום נשיקה. רק היא יושבת
בחוץ. והיא סובבה את מבטה אחורה, וכמעט שציפתה לראות אותו. אבל
במקום האחד הנכון עמדה קבוצה, קבוצה של לא נכונים. והיא לא קמה
והלכה. היא הייתה עייפה מלברוח. אז היא נשארה במקום. והם
התקרבו. והיא חיסלה עוד סיגריה. והם דרכו על הבדל הבוער.
שלושה ימים אחר כך השוטרים מצאו אותה.
בבוקר הרביעי, למען האמת.
עכשיו הדם חופשי. חופשי על המדרכה, חופשי על הבגדים שלה,
וחופשי על הבגדים שלהם.

עכשיו היא חופשייה.