עת עברה להתגורר בשכונה טובה
עם פסטורליות מוטלת בספק ובורגנות יציבה,
פגשה בשכן החמוד מדירת הפח.
אחד בעל נתונים מחמיאים
וקלילות רעננה
(חבר שלו מהדרום מגדל זן משובח).

יום אחד יצר קשר עין, זרק רמזים,
הזמין אותה אליו לנגן בחשמלית
והיא בכלל מנגנת פסנתר
(ועוד בינונית).

אמנם לימדוה חברותיה בצבא להרביץ אקורדים
בקלאסית מדורתית,
אבל מכאן ועד לסולמות ומגברים?
זה כמו המרחק בין יוקו ללינדה,
בין מייקל החדש לישן,
בין דיני חוזים לתקשורת המונים
(בין עולם דימויים אינטלקטואלי לשלי).

והיא באמת חשבה שהוא נפלא. כלומר
היתה מוכנה ללמוד בשבילו איזה סולו או שניים
("מה? מי לעזעזאל החליט ש stairway to heaven לא נחשב?!")

אף ניסתה להגניב לאוזניו כלים שלובים:
הוא בפנדר והיא בקלידים.
"זה לא זה, את מבינה....
ברגע שתתחשמלי לא תוכלי להפסיק...
אין כל ריגוש באוקטבה אופקית
ואת כנראה עוד לא מוכנה לסיכונים".

ומאז ועד היום אפשר לשמוע בימי שלישי
מדירת הפח שיגרה צבעונית:
דיסטורשן נבער,
מיתרים נמתחים
(סוגריים לאיטם נמוגים).

היא בדירתה לועסת פרויד לקראת המבחנים.
כשתסיים תסב ראשה אל החלון
ותיאנח חרישית:

"אולי אם אתאמן עוד קצת
אהיה מנוסה מספיק
לנגן לו בחשמלית"
(let it be)