היא צפה בים. בלי הבעה על הפנים. פנים אפורות כאלה לא נראו
מזמן. הגלים עולים ויורדים והיא בשלה. צפה. צפה בפנים חתומות,
הלאה אל החושך, לגורל לא ידוע. אולי בסוף מצפה לה משהו טוב.
אולי בסוף היא תקבל פיצוי על כל הזמן שהיא הייתה צריכה לסבול
בחברה אנושית. איך היא הייתה מגיעה כל בוקר לסניף של מקדונלדס,
פותחת משמרת ונעלמת בשירותים. סיגריה, ספר של אדגר אלן פו.
יושבת בפינה של התא שנוקה רק כמה דקות לפני כן. הרצפה לא דביקה
כמו שהיא תמיד אחרי שהלקוחות מתחילים להיכנס, וכל עם ישראל
ואחותו משתמשים בהם גם אם הם לא קונים כלום. היא אף פעם לא
מעירה להם. שישתמשו בשירותים. הסיגריה נכבית בינתיים בזמן שהיא
נתקעת בפסקה ארוכה ושוכחת לינוק ממנה. כל פעם מחדש, אבל היא לא
לומדת לשים לב. בעצם לא רוצה לשים לב. לא רוצה לשנות את
הרוטינה.
היא מועכת את הבדל על דופן האסלה וזורקת אותו פנימה. מישהו כבר
יוריד את המים. עם הספר ביד אחת היא פותחת את הדלת בשניה. מבט
מהיר במראה, דחיפת כמה שיערות סוררות אל מאחורי האוזן, ויציאה-
חזרה אל הדלפק.
עכשיו שהיא צפה פה בים, לבד, היא לא יכולה כמעט לחשוב על הדלפק
האפרפר והמכוער הזה שהיא חשבה שיגרום לה עניין כלשהו, או יעשה
בה איזה שינוי. הנאיביות אפפה אותה כשהיא לקחה על עצמה את
העבודה, חושבת שתוך שנה בערך היא תחסוך מספיק, תלווה קצת כסף
מההורים ותעבור לדירת חדר וחצי. לבד. והיא קרעה את התחת כל יום
בשנה האומללה הזאת- ילדה תמימה בת 17. מקווה שהחיים זה לא מה
שהיא חושבת שהם יהיו. מחכה לשינוי, לאקשן, למשהו או מישהו
שיבוא וייסחף אותה מהרגלים. אבל הדבר היחיד שסוחף אותה כרגע זה
הגלים. היא לא זוכרת מתי היא הרגישה את קרקעית הים מתחת לרגלים
בפעם האחרונה. אולי עברו שעות, אולי היא צפה רק כמה דקות
שנראות כמו נצח. הערפל סביבה מתחיל להתבהר. לא לגמרי, אבל
מספיק כדי לראות צורה כהה במים. אולי אי. היא עוצמת את העיניים
בחיוך, מוכנה להיסחף ולהרגיש את הראש נעצר על החול הרך במקום
חדש בו היא לא תצטרך להסביר את עצמה כל יום לעשרים פנים עם
חיוכי פלסטיק. כל האיברים שלה רועדים, היא מרגישה את הנוכחות
של הגוף הכבר במים.
היא מספיקה עוד לפקוח את העיניים בשניה האחרונה ולגלות מולה לא
אי אלא אונייה ענקית, שטה בצללים האפלים של המים, נוגחת בקרקפת
השבירה ומנפצת את הגולגולת לאלפי רסיסים.