בדרך לעבודה שוב ראיתי את נמרוד, אותו תמהוני מעונב, המתעקש
לבנות מגדלים פורחים באוויר. הפעם כבר התגודדה סביבו קהילה
שלמה, כשש מאות אנשים, פחות או יותר. אישה עבת בשר צעקה בקולה
הצורמני:
"הוא כאן כל הלילה. זה פשוט לא ייתכן. לא ייתכן" חזרתי על זה
שוב ושוב. לולא הייתי כה עדין, מזמן כבר הייתי משתיק אותה
"לדעתי, הוא מוריד את הערך של הדירות באזור", אמר גברבר
בסנדלים תנכיות. "אני חושבת שהוא דווקא חמוד", אמרה נערה אחרת.
ואני, אני שמעתי את הקולות. לא היה לי מה לומר. קוננתי בלבי על
מטרתו האבודה וחסרת הפשר. מהיכן היוהרה הזו? בעצם, יש בכך
תעוזה רבה. לבטים רבים הכו בי. לא הבנתי אם אני נגדו או בעדו,
ויתרתי על הבנה זו. "רגע, רגע זה בכלל חוקי שהוא בונה כאן?",
שאל עבדקן בפיג'מה. "אומרים שזה בגלל אשתו שעזבה אותו", אמרה
אותה עבת בשר, וחזרה על כך כמה פעמים.

אמנם לא אהבתי את אמרותיהם המופרכות, אך הרגשתי חלק מהם. אני
הייתי יושב בתוכם, ובלבי לועג או מרחם על אמירותיהם האומללות.
בחוסר תעוזתי לא עשיתי דבר כדי לשפר את עמדתם. עוד שרעפים,
שבהם התחבטה נפשי, האם לעצור אותו מהמעשה המגוחך? הוא באמת
נראה כאדם שלא ישן זמן רב. איני בטוח כמה זמן הוא עובד על
המגדל הדי מיותר הזה. אבל כל אדם עם עין בריאה יוכל לראות שזה
הרבה. גופו מתחיל לבגוד בו, ונראה שאיבד כל קשר לגופו הנוטף
זיעה, לידיו הרועדות ולעפעפיו החלושים. אך הבריות התעלמו מכל
אלה, הן הולכות רכיל.

איחרתי לעבודה. ג'קי הביט בי בעיניים עצובות, כמו שאמי הביטה
בי, כשהייתי מסתבך באחת הקטטות בנערותי.
"אתה בסדר, דון? אתמול עשית שגיאות במזכר. היום אתה מאחר. מה
יהיה? אתה רוצה חופשה? אתה יודע, שאני רוצה שנהיה מקום עבודה
פתוח וליבראלי, אבל בכל זאת העבודה צריכה להיעשות."
"אני יודע, מצטער, יעקב", מלמלתי את בושתי.
"קרא לי ג'קי", אמר בחיוך. לא קראתי, אך חייכתי חזרה. מפאת
הנחמדות שלו, לצערי, לא יכולתי לכעוס עליו. אם זה היה אדם אחר,
הייתי מעביר את כל תלונותיו אליי כלפיו, ולא משנה הדבר הוא
שאני חטאתי. כדי שאני אקח את האחריות על עצמי, לא היה מספיק
להיות אשם, הייתה דרושה גם מידה לא מבוטלת של נחמדות, שג'קי
ניחן בה. באמת ובתמים ניסיתי לחזור לעבודה למרות טרדתו של זה
המכונה, נמרוד. הפעם, נתווספה לנמרוד, הטרדה הבינונית לגבי
ענת, אותה אישה המתחפשת לפסל.

משום כך, כשהסתיים יום העבודה נמלטתי לאותה כיכר, אשר לא ידעתי
את שמה. את הדרכים, בניגוד לשמות, זכרתי.  למזלי, היא הייתה
שם.
"אני מעוניין לדבר אתך", כבשתי את בושתי.
היא נעה באיטיות, כפי שתפקידה מחייב. היא, בהחלט, הייתה מצוינת
בתפקיד הפסל, אך אנשים כבר הפסיקו להגיע לכיכר זו. בכיכר היו
רק שני זוגות צעירים, מוכרי החנויות ואנוכי. לא הבנתי את מעשיה
שם. למי בדיוק היא מופיעה? אולי בשבילי.
"אני מעוניין לדבר אתך", חזרתי שנית.
אני חושב שהיא חייכה, והיא הנידה בראשה לשלילה באיטיות, בדיוק
כפסל נע.
החלטתי לחכות לה, אך שינה נפלה עליי. בקומי היא כבר לא הייתה
שם. ניסיתי להיזכר בחלומי, שם לפחות היא מדברת. לדאבוני, לא
חלמתי עליה. חלמתי על נמרוד. נמרוד לא דיבר. רק שר מזמורים,
ביניהם הצלחתי לזכור רק את "אדון הסליחות". ביום כיפור סבי,
זכרונו לברכה, היה כופה עליי לבוא אתו לבית הכנסת הספרדי,
ואותה מנגינה נשארה אתי, כנראה, עד היום.