שמואל הסתכל לשמים והמהם לו את השיר שניגן ללא הפסק בראשו. שני
תווים גבוהים ואח"כ שריקה צורמנית עם קולות רעש. הוא לא הצליח
לזהות במאגר שלו מיהו המלחין אולם משהו סימן לו ששמו של השיר
היה 'Faxטרוט' וכנראה שהיה פופולארי למדי במאה ה-20.  
הוא צעד- עד כמה שניתן לקרוא לגלגול המקרטע שלו צעידה, לאורך
המרפסת הגדולה עד שהגיע לקצה המדרגה. שם נעצר והחל לסרוק את
הגינה תוך השוואת הנוף המוכר לו היטב, לאובייקט המבוקש. לאחר
פרק זמן שחושב בדייקנות במקום כלשהו בבית הגדול, נמצא האובייקט
כשהוא מתרוצץ אנה ואנה בקלילות וצורח:
"שמואל עזור לי, שמואאאאאאל".
שמואל איבחן את הצריחה כקריאה מסוג עזרה2הנאה6בקשהלתשומתלב5,
ומשום כך שקל שנית האם כדאי לו להסתכן ב'צעידה' על פני הדשא.
הוא כמובן עשה זאת בפרק הזמן שלקח לבילי הצורח לשאוף שוב אוויר
לריאותיו. הצריחה הבאה נעצרה כשראה בילי ששמואל מתנודד
לכיוונו.  
שמואל היווה פיסגה טכנולוגית מסוימת בהישגי האדם. למרות היותו
פיסגה מגושמת וגמלונית משהו, הרי ש'כעוזר-אישי-ביתי-סוג-2/35ב'
הוא תיפקד באופן לא רע. עיקר תעסוקתו היה לדדות אחרי בילי-
ולהרחיקו מכל דבר שהופיע תחת קטגוריה 'סכנה' או 'נזק'.
במקרה של בילי הרי שהקטגוריה המועדפת היתה 'נזק' והיוותה
מטרה, בשעה שהקטגוריה הראשונה היוותה רק אמצעי.
קולו הצעיר ניסה מגוון רחב למדי של אופציות תגובה לינאריות
ומבניות של שמואל. הוא כמובן לא היה מודע למנגנוני החישוב
הסבוכים בשמואל שמדדו כל מצב קריאה-תנועה שלו ולפיכך השתמש בכל
טריק שידע- בכי, טרוניות, התחננות, בקשה, פקודה וכל צרוף אפשרי
ביניהם. שמואל היה סבלני.
"'שמואאאאאל"
הפעם זיהה צחוק3הנאה8לעג2-
"אתה בכלל לא יודע לרוץ..."
שמואל קלט וחישב בדאגה קפיצה של מספר דרגות בצחוק והגדלה
מסוימת בהיסטריה.
הוא נקט בשיטה בדוקה לאיזון המערכת ופלט לעבר בילי -
"ואתה לא יודע לעשות את זה"
תוך כדי דיבורו הוא ניתק את החלק העליון בגופו (מה שהדיוטות
קוראים ראש) ובעט בו בגפה הקדמית השלישית מימין. ממקור כלשהו
החליפה צעקת 'גוווווווול' את הפאקס-טרוט שזמזמה בראשו.  
בילי צווח בחרדה כשהוא מתבונן בחוסר אמון בבן לוויתו הנאמן חסר
הקודקוד. כשאזל האוויר בריאותיו, רץ לשיחים שם הוטל ראשו של
שמואל. משלא שב בתוך 2.4578356 שניות, שהן פרק הזמן האופטימלי
לאיזון עדין בין עצמאות8אמון4בטחון6 לבין
דאגה6פריקתעול4אחריות8 החל שמואל להתקדם לשיחים. מיותר לציין
שהיעדר קודקודו לא הטריד אותו, להיפך, המנגינה הטורדנית
פסקה...
הוא הגיע לראשו בדיוק במקום בו ציפה למצוא אותו, ולידו ראה את
בילי כשהוא מייבב קלות. שורת 'אין סכנה' נוספה לדו"ח הבריאות
ושמואל ניסה את זרוע הליטוף, תוך שהוא חושב על אירועי הבוקר.
בעודו מרגיע את בילי, נפתחו מספר מעגלים ונסגרו, וברצף הזמן
שחלף נוצר כעין אד אלקטרוני, שאולי ניתן לכנותו כמחשבה מקורית.
לא שמישהו היה מאמין, אך המחשבה הזו היתה שם, ולו גם לרגע.
הוא סיכם את מצבו של בילי ומצבם של עוד ילדים רבים ברחבי
המלבן, שנותרו בודדים אחרי 'המקרה' שסימן את סוף העידן
הפרימטאלי. הוא סקר את תוצאות המעבדות השונות שהגיעו למסקנות
שלהן על בסיס כתבי יד עתיקים ושרידי מחקרים על האורגניזמים
האנושיים. ובתוך כל זאת המשיכה המחשבה המקורית להדהד:  אולי
בכל זאת לא הבינו במעבדה את המאמר הזה? אחרי הכל אותו פרויד
היה בן התקופה הפרימיטאלית. ואולי הניתוח שלו שגוי...שמואל
השתהה לרגע ופרק מתח חשמלי כלשהו שהשמיע רעש סטטי הדומה לאנחה
- 'כל כך קשה להיות אובייקט מתווך'.