אהבתי לשחק מחבואים. חשבתי שזה בגלל המתח, הכאילו רדיפה אחריך.
גיליתי שאני שונא מחבואים בדיוק בגלל ההרגשה הזאת. אהבתי
מחבואים כי זה נתן לגיטימציה להתחבא.

האנשים הרעים באו ואני הייתי בתוך השיח, במחבואים שלי. הם
חיפשו אותי. לא סתם בשביל האחת שתיים שלוש, ממש חיפשו. ידעתי
שזה המשחק הכי מכריע בחיים שלי, הכי אליפות. אלה אנשים רעים
שיודעים איך לחפש ואני בסך הכל אני, אחד שמשחק מחבואים כדי
להתחבא.

אח שלי המציא את המשפט הזה. אתה, הוא אמר לי פעם, לא מתחבא
בשביל לשחק מחבואים, אתה משחק מחבואים בשביל להתחבא. צחקתי
עליו כי אסור שיגלו. זה סוד רק שלי ושל המלאך שלי.

אני לא יכולתי להבין למה אנשים משחקים בלהתחבא, מה המשחק בזה?
עכשיו כשהאנשים הרעים חיפשו אותי הבנתי שכל הקטע של המשחק זה
רק אימון בעצם. איזה אינסטינקט בסיסי בתוכנו אומר לנו שאם יש
משהו שאנחנו צריכים לדעת אז זה זה. לדעת להתחבא.

אני אפילו לא יודע למה הם חיפשו אותי ומה כל כך מיוחד בי. אבל
אני חושב שמשהו בי ידע את התשובה. אתה לא לומד לחיות בפחד בלי
לפתח איזשהו מנגנון הבנה. משהו שיעיר אותך באמצע הלילה ויזהיר
אותך. משהו שירים את הראש שלו בתוכך ויצעק ברגע שהוא מרגיש
בסכנה.

זה היה בצהריים כשחטפתי את התקף הבטן הזה. ישר ידעתי שהפעם זה
תלוי בי. רצתי עוד לפני שמישהו הספיק בכלל לצעוק זמנים
והתחבאתי. הפעם זה על אמת והפעם אני סוף סוף גם אנצח. אני
חייב.

היום, כשאני זוכה לרגעים של קטעי זכרון אני מצליח להבין למה הם
חיפשו אותי. הם הבינו שאצלי ניצוץ הפחד הקטן ניצת וצימח לו
מלאך. מלאך הפחד הקטן. הם הבינו שאני יכול, די דומה לכלב,
להריח את רשעותם מרחוק. אני הייתי מטרד. אני הבנתי. לקח לי זמן
להצליח לחבק את הרגש הזה ולמרות שכזה קרה כבר לא הייתי בין
החיים אני עדיין יודע שניצחתי.

בקשר לאותו יום, אני לא מצליח לזכור אם הם תפסו אותי או לא.
כנראה שעדיין הייתי חי אם הם היו תופסים אותי. כי גם את הפחד
מהמוות הצלחתי לנצח. אותו פחד שמניע אנשים לחיות כמו על פי קוד
סמוי. מלאך הפחד הקטן שלי היה בו זמנית גם הגואל שלי וגם מלאך
המוות שלי.