שוב יורד גשם חום, בוצי.
שוב אני יושבת מול החלון בלי לראות דבר.
שוב, כמו באותו היום.

באותו החורף זלגו דמעות הגשם בלי סוף.
בלי סוף.
בחוץ היה אפור,
אצלי - רק שחור.
אפילו ללבי חדר הקור!

עד שנגמר,
וכבר תוקן מה שנשבר.

כן, האביב הגיע, עונת הפריחה.
אני ראיתי רק את הפרחים שלך,
תמיד צעירים, רעננים, כמוך -
כמו שתשאר בזכרוני:
חמוד, ילדותי, אבל גדול וגבוה...

הרשיתי לעצמי קצת לקוות,
עד שעבר הזמן.

אז כבר ויתרתי, עונת היובש הגיעה.
גם הפרחים שלך נבלו מהר יותר,
אבל הזכרונות לא:
תמיד אזכור איך
היית אלי מחייך.
פשוט היית כל כך נחמד...
את זה לא אוכל לשכוח לעד.

אז בא הסתיו, עונת מעבר.
עד הגיוס לא ראיתי אותך יותר-
וחיכיתי רק לראות אותך כבר!

ועכשיו...
עכשיו שוב חורף, שוב קר,
שוב אני יושבת מול החלון מבלי לראות דבר.
שוב, כמו באותו היום...
אותו היום בו נהרגת.