בני זוג. היו לי הרבה כאלה, הם אפילו אהבו אותי. לא פעם שמעתי
את המשפט "אני אוהב אותך" מפיהם. הייתי עוצרת לשניה, חושבת מה
לענות, לא יפה לפלוט תשובה אדישה וחסרת התחשבות, בטח שלא לשקר
ולענות "גם אני", אז הייתי מעבירה נושא באלגנטיות או במקרה הכי
גרוע מורידה חולצה, גם ככה הוא שוכח איך קוראים לו אחרי אקט
כזה.
זה מן סיפוק כזה, למשוך אותם כמה שיותר, לגרום להם לקלף מעצמם
את הקליפה הקשה הזו, את הגבריות, את המצ'ואיות הבלתי נסבלת הזו
ואת הנוקשות ולראות עד כמה הם רכים, עדינים וחסרי אופי מבפנים
ואז לרסק את הרכרוכיות הזו שאת מגלה בתוכם, אבל בצורה יפה, כדי
שתהיה האופציה לחזור חזרה אם יהיה חסר משהו מאוחר יותר.
פעם ב... יצא לי להתקל במישהו שהיווה אתגר, היה כיף להתאמץ
להשיג את אותו עלם חן, במיוחד כשהיה ממש קשה והיה צורך בשימוש
בדרכים לא ממש מוסריות, בהן לא היתה לי כל בעיה לנהוג, אבל
תמיד השגתי את המטרה והסוף לא היה שונה מבשאר המקרים.
 
גם נדב היווה בשבילי אתגר לא קטן, הוא בדיוק נפרד מחברתו מזה
חצי שנה, היה ברור לי שלהכנס לקשר רציני נוסף הוא לא ימהר.
חיכיתי קצת, אמרתי לעצמי, "קרן, לאט אבל בטוח". התיידדנו,
דיברנו, נפגשנו בלילה וקיימנו שיחות נפש, הוא בן-אדם מאוד
בוגר, גם מאוד מתחשב, הוא נפתח אלי ואחרי דיי הרבה זמן הרגשתי
מוכנה להפתח אליו, פתאום התחלתי לחשוב עליו הרבה, אבל עדיין,
הוא היה אתגר, חלק מהמשחק...
בינתיים הלך לי דיי טוב, הוא ממש מת עלי, מתח מיני היה שם וזה
לא שלא היתה לי יד בדבר, זה לא שמעולם לא לבשתי מחשופים
וכד'....
עבר חודש, עברו חודשיים, עברו שלושה חודשים, נפגשתי עם נדב,
כולו מאושר ומחייך מאוזן לאוזן, "מה קרה? זכית בלוטו?", שאלתי,

את אהבת חייו הוא מצא אתמול בערב, בים הוא פגש אותה, את
הפוסטמה...

הרגשה מציקה בצורה שאין לתאר, המטרה הפעם קשה מאוד להשגה, היא
גם נכנסה עמוק לראש, זו היתה הרגשה מוזרה, מעין קנאה, משהו
שהיה קשה לי להבין.
ואני לא בנאדם שמתייאש, יש לי מטרה וצריך להשיג אותה.
חבר של נדב, ארז, דווקא בחור נורא נחמד, חייל, עם רישיון, מה
רע? הוא לא היה מי יודע מה קשה, טלפון אחד הספיק. יצאתי איתו
פעמיים, חמוד הוא כן... גם מתחשב... ונדב אפילו מקנא, אני רואה
את זה, אני בעמדה טובה, אין ספק. נדב נראה קרוב מתמיד, אני
מחכה לזה כבר שלושה חודשים, אני ממש ממש מחכה. מעולם לא חיכיתי
לאף אחד, בד"כ הם אלה שצריכים לחכות לי...
יצאתי שוב עם ארז, אני לא נמשכת אליו בגרוש, למען האמת, אפילו
אין לי כח להנות מהעובדה שאני יכולה לסובב אותו על האצבע
הקטנה. כבר אין את הרגשת הסיפוק הזו, לאן היא נעלמה?
ארז כבר נכנס עמוק לתוך המשחק, לא התכוונתי שזה יקרה אבל
ה"פשוש" כבר חיתן אותנו בחלומות שלו... תפסתי איתו שיחה קצרה
של "תשמע, עשיתי טעות, אני לא חושבת שקשר בינינו יתאים לי,
מצטערת". מה יש לו להגיד? גם לא ממש אכפת לי.
הייתי מאושרת, עכשיו כל מה שנותר היה הוא להסתער על נדב, במלוא
העוצמה, אוף, כמה אני מחכה לזה, כמה דמיינתי אותנו בונים קשר
יפה. הוא כבר לא מהווה מטרה, והמשחק שלי, שהייתי כל כך טובה
בו, נעלם לי, אני כבר לא המאסטר במשחק הזה, עכשיו אני סתם
שחקן, שמונע על פי הרגשות שלו ושחושף את הרכרוכיות שבו...
נדב, כמובן, שמח לראות אותי, הרי הוא "מת" עלי והוא מרגיש שהוא
"יכול לדבר איתי על הכל" ושיש בינינו קשר "מיוחד". אבל ידידים
אנחנו לא נוכל להישאר, הוא לא יוכל להשאר ידיד שלי עכשיו. אחרי
שגיליתי לו שאני אוהבת אותו, הוא מצטער לאכזב אותי, אבל הוא
אוהב את גילי הזו, שהוא פגש בים...

במשחק הזה, הוא ניצח.