הייתה זו סופה של ידידות מופלאה.
פעם אחרונה שראיתי אותו הוא גר בזכרון. הוא עבר לשם עם האהבה
הגדולה שלו.
ביקרתי אותו כמה פעמים. זה כבר לא היה זה.
את נעמי שבאה אחריה כבר לא הכרתי. אני מקווה שהיא לא הורסת
אותו כמו הקודמת.
הכרתי אותה, את האהבה הגדולה שלו.
נסעתי אליהם כמה פעמים. באוטובוסים.
מצאתי את עצמי בוהה איתם בטלוויזיה.
מצאתי את עצמי שותף לשיחות סלון במקום לשיחות נפש.
מצאתי את עצמי בוהה לבד בטלוויזיה,
בזמן שהם רבו,
בזמן שהוא דיבר בטלפון,
בזמן שעשה שיחות נפש עם ידידיו החדשים.
(לא מצאתי בהם עניין משותף.)
אתה זוכר איך נפגשנו? כי אני לא זוכר.
לפני שהוא עזב לשם, הוא הספיק לשאול אותי אם עשיתי איתה משהו.
בטח שלא, עניתי.
אך אלוהים עדי שרציתי.
פעם אחרונה שנסעתי אליו הייתה בגלל זוגתי. היא נסעה ליומיים
מטעם בית-הספר.
אני קיטרתי.
תיסע אליו, היא אמרה.
נסעתי.
לא הודעתי לו שאני מגיע. ועוד ליומיים.
אף פעם לא הודענו אחד לשני לפני שהיינו מגיעים.
הייתה לי הרגשה שזה רעיון מטופש עוד בזמן ההמתנה לאוטובוס.
האוטובוס הגיע ואני עליתי.
הסתכלתי דרך החלון. הוא צודק, תל אביב מגעילה.
אולי זה זמן טוב לא לחזור.
אולי אני אגור בזכרון בלי לחזור.
(היא לא יודעת את הטלפון שלו שם.)
מאז שאני איתה לא הספקתי להיות בלעדיה.
(למה לא יודעים לשמור על הבתים היפים שבדרך.)
הקשר יישמר בינינו בדיוק כמו עכשיו. אמר לפני שנסע.
כן, בטח.
לפחות אם היית מנצל את הזמן האחרון שלנו ביחד לפני שנסעת.
עוד חצי שעה זכרון.
הגעתי לתחנה המרכזית ולקחתי אליו מונית. הוא לא היה בבית.
ישבתי לחכות לפני הכניסה. שיחקתי עם הכלב. הוא עוד זוכר אותי.
עברו שעתיים. הכלב נרדם.
התחלתי לצעוד לכיוון התחנה המרכזית. חשבתי שאפגוש אותו בדרך.
האוטובוס האחרון נסע. בלעדי.
התקשרתי לאמא.



פגשתי אותו שנה אחר כך במקרה בשוק הכרמל.
הוא כבר חזר לתל אביב, וכבר היה עם זו, נעמי.
היא לא דיברה. רק עמדה בצד מחויכת.
למה לא רואים אותך, שאלתי.
אתה יודע, השיב, עסוקים.
תבוא, אמרתי, אני גר קרוב, אתה יודע.
אני יודע, אמר.
הוא השמין, מענין איך אני נראה בעיניו.
הוא הבטיח לבוא.