קראו לה אורה והיא הייתה הילדה הכי יפה בגן. בתיכון היא הייתה
הבחורה היפה ביותר, הכי מקובלת ומקור קנאתן של הבנות האחרות.
היו לה חיוך ענקי, עיניים חומות וגדולות ושיער ארוך, שחור
וחלק.
כולם אהבו אותה. כולם. בצבא, כל הקצינים הסתכלו עליה והחיילים
אפילו לא העזו - כי ידעו כבר מההתחלה שאין להם הרבה סיכוי
איתה.
אורה.
היא עברה לניו יורק בגיל 21, מיד אחרי הצבא. אבא ואמא מימנו את
הטיסה ואת הדירה החדשה בשכונה היוקרתית, את הלימודים בקולג'
ואת הכל. בערב, אורה הייתה יוצאת עם כמה בנות, שבמהרה הפכו
לשותפות לדירה שלה ועם כמה חבר'ה שהיו איתה בקולג'.
היא הכי אהבה לנסוע בפורשה הנפתחת שלה ולשמוע ג'אז ברחובות
הדאון טאון, כשהלילה היה צעיר והמסעדות היו פתוחות, כשהאורות
של העיר דלקו...
אורה.
יום אחד פגשתי אותה. כמה זמן עבר מאז... משהו כמו 10 שנים. היא
הייתה כל כך שונה... הכרתי אותה וגם לא ממש. התגעגעתי אליה.
היא זיהתה אותי ומיד קראה לי וחייכה את החיוך הענקי הזה שלה.
היא נופפה בצורה האלגנטית ביותר.
באותו הערב יצאנו לבית קפה ושמענו שם ג'אז נהדר, דיברנו על
הכל. על החבר'ה מהגן עד התיכון, על החיים שלנו אחרי, על החיים
שלנו היום... סיפרתי לה על רוני והיא סיפרה לי על בעלה לשעבר.
מאז לא ראיתי אותה.
שכחנו להחליף טלפונים ואני עליתי על הטיסה הבאה חזרה לישראל,
לרוני ולילדים. רוני לא הבין למה היא כל כך הטרידה אותי, אבל
זה רק הפריע לי יותר.
אורה.
אחרי שבועיים ראיתי בעיתון מודעה. מודעת אבל. "אורה חצרוני".
התקשרתי לבית שלה והבעתי תנחומים, הזמינו אותי ללווייה. מסתבר
שהעלו את הגופה לארץ.
פגשתי את אמא שלה בלווייה. היא הייתה כל כך עייפה ומקומטת,
בכלל לא זכרתי אותה ככה... פעם היא הייתה אשה כל כך מושכת...
תמיד חשבתי, בתור ילדה קטנה, שהיא "האמא היפה ביותר".

אורה נדקרה ע"י בעלה לשעבר. הוא היה בעל מכה והוא דקר אותה 13
פעמים ולאחר מכן התאבד. אחותה הקטנה, בת ה-18 כיום, שרה
בלווייה שיר.

הילדה הכי יפה בגן,
יש לה עיניים הכי יפות בגן,
וצמה הכי יפה בגן,
ופה הכי יפה בגן.
וכמה שמביטים בה יותר,
רואים שאין מה לדבר
כי היא הילדה
הכי יפה, יפה בגן...