לילה ואני מתהפכת במיטה. לא מצליחה לישון, לא נרדמת. הדמיון
עובד שעות נוספות והעיניים רטובות. אני תוהה אם יש שם בחוץ עוד
בנות שבוכות בגללו הלילה. אני תוהה אם אי פעם אתגבר עליו.
מצאתי נחמה, ואני יודעת שאני חייבת לעבור הלאה, רק בזכות
מילותיו של אקסל רוז הגאון. משפט מדהים אחד מתוך השיר ההוא על
הממטרים של נובמבר.

I could rest my head just knowing that you were mine...
                                                           
            all mine

המשפט האולטימטיבי לנחמה. היית שלי וזה צריך להספיק לי, זה
חייב להספיק לי- זה יותר ממה שהיה לבנות אחרות ולי נשאר רק
להגיד תודה. אז תודה. ועכשיו אני אשתוק ואחייך ואהיה גאה, כי
פעם גרמתי לך להתאהב בי, פעם היית שלי. זוכר? כשכל מה שחלמת
עליו היה לנשק אותי? פעם.
אני נושאת אותך איתי, תמיד איתי, נחמה קטנה ומתוקה, פס על
הקיר, חריץ על העץ וכווייה בנשמה- ובעיני רוחי, תמיד שלי אתה.
אני נודדת, מדמיינת אותנו שוב ביחד. איך שהתגאת בי. נושא אותי
לכל מקום כגביע שזכית בו ולא להפך. מנשק אותי, מחבק אותי,
מסתכל עליי נרדמת, עושה איתי אהבה כל הלילה ואומר לי שאתה אוהב
אותי- יותר מכל דבר אחר בעולם.
אתה האחד והיחיד, זה שמסוגל לגרום לי להרגיש לבד כשעשרות
בחורים אחרים מעוניינים בי, רוצים אותי לצידם. אתה היחיד
שכשהוא לא שם אני מפסיקה להתקיים.
מפחדת להסחף שוב, עם גברים בכלל ואיתך בפרט. נפלתי חזק. אני
מניחה שבהרבה מובנים אני עדיין ילדה קטנה, כזאת שמאוהבת
בבחורים עם חיוכים יפים ורוצה לעשות אהבה ולא סתם להזדיין.
המילה הזו מגעילה אותי. הבחור ההוא שהיה שם אחריך לאסוף את
השברים אחרי שהלכת מגעיל אותי. הוא אולי אסף את החתיכות אבל רק
כדי לנפץ אותן לרסיסים. כבר התגברתי על הפחד ואני שוב מרגישה
כמו בחורה חזקה שמסוגלת לעשות (או לא לעשות) כל מה שהיא רוצה
(ולא רוצה). אני לא בוכה יותר בגללו.
אני עדיין בוכה בגללך.
כבר אמצע הלילה. אני לבד במיטה.