בימים אלו אני משחרר לרדיו ולאינטרנט שיר וותיק ופרובוקטיבי
משהו שלי בשם "מה מרגישים כשמתים". כשהשיר נכתב נדמה לי
שהפרובוקטיביות לא עמדה בראש מעייניי. נהפוך הוא - השחרור.
מילות השיר אמנם מדכאות קמעה כשהן באות לבדן, אולם הלחן הוא
קליל, כאילו אומר - אני לא יכול לסבול את הדיכאון - בוא נצחק
על זה.
אולי כדאי שנתחיל ממילות השיר:
מה מרגישים כשמתים
מה מרגישים כשמתים
בקרוב נדע
ייפול עלינו טיל או שפשוט
השמש תתפוצץ
מה מרגישים כשמתים
בקרוב נדע
אולי אסטרואיד או פיגוע
או סתם משוגע
מחכים לתחושה כל החיים
תוהים אם זה יהיה נעים
מחונכים להאמין לקוות
שיהיה שריד למחשבות
מחפשים גלים נסתרים
רוויים זרעים ממאירים
מה מרגישים כשמתים...
רצים ורודפים
דוחקים ודוחפים
עם קיבעון שממהר
וקיפאון שמסתדר
בשאיפה לאושר אמיתי
מטפחים לוחם איכותי
מה מרגישים כשמתים...
לו הייתי יכול הייתי מנהיג
לו הייתי מנהיג לא הייתי יכול
להיות אני
לא שזה טוב יותר
ולפעמים יש הרגשה של חסר
מה מרגישים כשמתים...
ובכן, הלחן כאמור מאוד קליל - מז'ורי, מקפץ, בגרסה ששחררתי
כעת אפילו קברטי. אתם יכולים להתרשם ממנה כאן:
http://stage.co.il/Stories/537294413
כפי שתבחינו אם אכן תעקבו אחר הלינקים - גם הגרפיקה (
http://stage.co.il/s/537294410 ) והקומוניקט
(
http://stage.co.il/Stories/537294412 )פרובוקטיביים.
אבל שוב - לא זה בדיוק מה שעמד לנגד עיניי כשכתבתי את השיר.
הימים היו ימי המתח של תחילת מלחמת המפרץ השנייה - כן, אותה
אחת שעדיין נמשכת אף כי עברה תהפוכות. בפזמון לא היה כתוב סתם
טיל אלא ייפול עלינו כימי. ספציפי ע"פ הערכות המודיעין
העדכניות דאז. מלבד הצרות הללו, פיגועים נוראיים עדיין היו
עניין שבשגרה, ולחיות בארץ הקודש היה חוויה רווית מתח ופחד
כמעט בכל מקום באזור המרכז. מאז כזכור, המתח עבר בעיקר לצפון
ולדרום, אבל עדיין - ניכר, גואה, מתבשל, מבעבע ומתפרץ חדשות
לבקרים בכל האזור.
זמן קצר אחרי שכתבתי אותו הלכתי לערב במה של אתר זה. אחד
מהמשתתפים הקבועים בדיוק נהרג בפיגוע כמה ימים לפני כן. אמנם,
לא הייתי מודע לזה, כי לא הייתי בדיוק חלק מהברנז'ה, אבל
התוודעתי לעובדה במהלך הערב. דובר בטיפוס טרגי-קומי ססגוני ככל
הנראה. בהתאם - כך גם נראה הערב. אם בתחילתו עוד התלבטתי מה
עליי לבצע כשתורי יגע, הרי שבבוא רגע האמת כבר היה נהיר לי
שהשיר לעיל הוא הנבחר. כמובן, הקהל הגיב בחיוב - זה היה משחרר.
ולא רק שם. כל מי ממכריי שהזדמן לי לבצע בפניו את השיר נדלק,
חייך וחש שחרור. יחד עם זאת - בזמנו לא הוצאתי את השיר לאור -
הוא לא היה מעובד עדיין, וסדר החיים שלי אז היה אחר. היום
הרגשתי שהגיע הזמן.
אבל דברים השתנו בארץ. ואולי גם התחושה שלי. פתאום אני חש
רובד של אי נוחות מהפרובוקטיביות של השיר. כאילו שהוא לא ראוי.
כאילו שהוא מתגרה וחצוף, והרי המצב כאן כ"כ רציני ועצוב. איך
דבר כזה יכול להמשיך לשרת ולתרום לציבור שנע בין מיליטנטיות
בעל כורחו (לפחות אצל חלקו), לבין שכול?
החרדה העוטפת אותנו כבר שינתה פאזה, או שאני סתם התבגרתי.
המלחמה ההיא רחוקה. בינתיים חטפנו טילים רבים ותחושת תבוסה
בצפון באופן ממוקד, ובדרום המצב דומה באופן מתמשך. הפיגועים
מרימים ראש, האיום הקיומי עלינו נדמה כמתעצם ומאיים מתמיד. האם
יש מקום לצחוק על זה?
אבל זאת לא המטרה של השיר - לצחוק לשם לעג. בפן ההומוריסטי
שבו הוא נועד לשחרר. הצד הפרובוקטיבי שלו זה פשוט מה שיצא - יש
בי פן פרובוקטיבי מובנה שמתבטא מדי פעם באופן שאפילו אני מרגיש
איתו לא בנוח.
אבל אם מקשיבים רגע למילים של השיר (או קוראים אותן), מתגלה
כאן לדעתי תיאור מפוכח של המציאות, והתחלה של קריאה לשינוי. אם
יורשה ל"משורר" לפרש את שירו, הרי שהשיר הוא נבט. המצב חרא,
אומר השיר. הסכנות המרחפות עלינו נראות כממשיות ביותר,
וסופניות ביותר.
בשלב הזה עוד לא פסעתי את הצעד הבא. רק תיארתי תחושה שבוודאי
משותפת לרבים. תחושת חוסר אונים. בשלב מאוחר יותר, התחלתי לגבש
באופן יותר מוסדר את הדעות והפתרונות שלי לסכנות והאיומים
שזיהיתי, ובאתר שלי אפשר למצוא פורום בנושא, ולאחרונה אף
הוצאתי שיר (גם הוא שם באתר. שמו "בתמציתיות מקיפה (עולם טוב
יותר)") שמפרט את כל אלו, אולם השיר לא זכה לתהודה רחבה, וגם
הפורום בינתיים לא מתרומם, ומצד שני תחושת האיום מחד, ותחושת
ההכרח לפעול מאידך, רק גוברות. משום אופיו הלהיטי יותר של השיר
"מה מרגישים כשמתים", משום בתוליותו כאבן דרך, ולצערי - משום
הרלוונטיות שלו כתחושת מוצא, בין היתר, החלטתי לשחרר אותו כעת,
למרות התחושה הלא נוחה שעלולה להיווצר בעטיו.
באיחולי שיהיה לנו עולם טוב יותר, וששירים כאלה לא יהיו
רלוונטיים. ואם זה לא קורה מעצמו - בואו נעשה משהו בקשר לזה.
