עורך: עומר קינמון

הריח המתוק חמוץ של הפרחים, עטף אותי עם הכניסה לחנות.
שאפתי אותו והרגשתי איך סופה קרירה נוצרת לי בריאות.
כל תרבות קניית הפרחים, לא מובנת לי. עמדתי לצאת מהחנות אבל
הזכרתי לעצמי למה אני נמצאת פה.
אני חייבת.

שמעתי מאחורי את המוכרת, הרגשתי את החיוך המזויף שאמור להוציא
ממני כסף, תקוע לי בגב. הקול שהתחיל את החקירה לאחר כמה שניות
היה ילדותי ותקיף.
היא שאלה אותי אם אני מחפשת משהו מיוחד. פרחים לאהוב, לחתונה,
אולי סתם להביא הביתה. הסתכלתי על זר חמניות גדול ובלי להסתובב
אמרתי לה שאני צריכה פרחים כדי לשים על קבר, בצורת עיגול, כמו
ששמים על הדלתות בחג המולד, רק גדול ומכובד, שיראה שאיכפת לי.
בלי להביט לה בפנים ידעתי שהחיוך נמחק לה כבר מזמן, וכשאני
אסתכל לה בפנים, אני אגלה פרצוף שמביע הזדהות ובעצם כל מה שהוא
יהיה זה ניסיון להסתיר את המבוכה.
במקום זה גיליתי עדיין את החיוך הזה, שחשבתי שכבר נפטרתי ממנו,
טוב, אולי היא לא הבינה. "למה שאת מחפשת קוראים גלגלי אבל, אבל
זה רק בהזמנה של שבוע מראש, וגם זה די יקר." היא ניפצה את
תיאוריית חוסר ההבנה. "אולי תקני פשוט זר גדול ותניחי אותו? זה
גם די מרשים." "לא", אמרתי, "אני רוצה את הגלגל אבל הזה, מספיק
כולם חושבים שלא מזיז לי, אני לא צריכה שגם הזר שלי יראה את
זה."
היא לקחה ממני את הפרטים ויחד בחרנו זר שעשוי מחרציות ושושנים.
רציתי להוסיף גם ציפור גם העדן כי חשבתי שזו סמליות יפה, אבל
היא אמרה שזה לא שייך ולא שמים את הפרח הזה על הגלגלים.
אבל אם אני רוצה, היא תיתן זר שלהם בחצי מחיר.
יצאתי מהחנות עם פתק לגלגל אבל אחד וזר של פרחי ציפור גם העדן
שהצבע הכתום שלהם הבריק בשמש הקיצית.
קצת מוזר שהפרח של גן העדן בצבע כתום, היא תמיד שנאה את הצבע
הזה, אמרה שזה צבע שאנשים שחושבים רק עצמם. אנשים, שלא איכפת
להם מהרצונות של אחרים. כחול היה הצבע שלה, וכשהיא ציירה על
הדפים של המדפסת את העולם המושלם, היא ציירה אותו תמיד בכחול.


אחרי שבוע הפרחי גן העדן שלי כבר קמלו, וגלגל האבל עמד אצלי
בבית, כשהוא כולו פורח ומחויך.

כשהגעתי לבית הקברות, שמתי לה את פרחי גן העדן על הקבר, זכרתי
שאמרו לי פעם, שיש בתוך העלים עוד פרח, שלא הספיק לצמוח, אחרי
שהפרח הראשון נובל, צריך לשחרר אותו, ולתת לו את ההזדמנות
לפרוח. אם לא שולפים את הפרח השני מתוך
נרתיק העלים הוא נובל יחד עם הפרח הראשון, זה שהצליח כבר לפרוח
ולנבול.
המחשבה שאני אגיע הביתה ועל הדלת יחכה לי הגלגל הפרחוני, גרמה
לי לחייך, פתאום הבנתי את החיבה שיש לאנשים, לקבוצת הצמחים
הזו.
את הפרח השארתי כלוא בתוך הכלא הירוק כהה שלו, אני, תמיד אהבתי
כתום.