ברחוב שלי יש הומלס אחד,
שתמיד יושב ליד הכביש לבד,
מקבץ נדבות מכל אותם אנשים,
וגיטרה זה כל מה שיש לו בחיים.

והוא מנגן בה כל לילה ויום,
נגינתו כאילו באה מחלום,
פורט על מיתריה בכזאת עדינות,
כאהובה מלטף אותה ברכות.

פעם הוא היה מורה לנגינה, אומרים,
לפני כמה שנים היו לו חיים נפלאים,
ואז הוא פוטר ולא מצא עבודה,
והגיע לרחוב רחוק מכל חברה.

ואני עובר לידו בדרכי לחברים,
לפעמים מחפש בכיסי ונותן לו כמה שקלים,
ואין לו עם מי לדבר, הוא מתחיל לשיר,
רק בן 38, הוא עדיין צעיר.

ואחרי 20 שנה אני עדיין בשכונה,
אך עכשיו אני יושב על המדרכה,
וההומלס עם הגיטרה יושב שם איתי,
ואני עם מפוחית נותן לו קול שני.