בהתחלה זה היה קשה, אפילו קשה עד מאוד.
קשה להתרגל לשעות השינה המעטות, לפקודות, לצעקות, לטרטורים
ולמסדרים.
אחרי שכבר מתרגלים פחות או יותר למסגרת, שזה משהו שלוקח בערך
כמה חודשים טובים,
מבינים שבעצם עברנו מספר יפה של חודשים בצבא, אבל נשארו עוד
שנתיים ומשהו כאלה!!!
שלוש שנים זה יותר מידי. אתם יודעים מה הייתי יכול לעשות בשלוש
שנים?
הייתי יכול להוציא תואר, הייתי יכול לעבוד ולחסוך ים של
כסף ולקנות רכב טוב, הייתי יכול לטוס לטיול ארוך בחו"ל
והייתי יכול להשקיע יותר זמן באהבה שלי.

אני יודע שאני והאהבה שלי זה בעצם זה. זה אני והוא לכל החים
(לפחות מבחינתי).
אך תמיד יש לי חשש שרק בגלל הצבא הסיפור שלנו יגמר מתי שהוא.
המסגרת הזאת גוזלת כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה כוחות שקשה מאוד
להשקיע בקשר,
גם אם זה הבן אדם שאתה הכי אוהב עליי אדמות.
גם כשאני מגיע הביתה מהבסיס בשעות נורמליות כמו שש או שבע,
כבר אין לי כוחות לכלום אחרי עוד יום מתיש בצבא.
בקרוב גם האהבה שלי מתגייסת. אם הוא יישרת רחוק מהבית או בחיל
קרבי אני פשוט ימות.
אם עכשיו אנחנו מתראים פעמיים או שלוש בשבוע אז כשהוא יתגייס
זה יכול לקרות גם רק אחת לשבועיים או שלושה.

מה לא הייתי עושה כדי להשתחרר כבר וכדי שהחבר שלי
לא ישרת רחוק.
אני מקווה שאחרי תשעת החודשים שעוד נותרו לי לשרת
ואחרי שלושת השנים שעוד יש לו (אלא אם כן יחטפו לי
את הילד להיות קצין ואז הוא ישרת גם יותר משלוש שנים),
נשאר עדיין יחד, אוהבים ומאוהבים כמו היום.

מוקדש לאהבה שלי,
                           עוד 9 חודשים למניאק...