רות אורדע / מבט במיטל דוהן |
בתם השתחוויותיך לקהל
בעולם מודלק של מחיאות כפיים.
ולא הבליח בך חיוך ולו לשבריר.
תפסתי אותך מרצינה בקיפאון פנים
בפתח ה'פיצוציה' המוארת אליה נכנסת בסיום ההצגה.
היית נטולת תחפושת, אך איפור כבד עוד נותר על פנייך.
וניצת בי הרצון,
לגרד בעדינות,
עם קצה הציפורן,
את הקרחון הזה,
ולהתמזג בלבה,
הדחוסה בך במעמקים.
והלוואי ומישהו
היה פעם
עושה כזה
לי .
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|