New Stage - Go To Main Page


דינה הייתה מוכרת הלחמים בשוק מחנה יהודה. בבקרים ראינו אותה
מגיעה בטנדר הישן שהיה פעם של בעלה לפני שנעלם. נוהגת צמוד
להגה. ישבנה הענק מכסה את המושב, נשפך מצדדיו. ושדיה הענקיים
הנפולים נשענים על ההגה.
אישה חייכנית וצחקנית. לא תמיד הייתה כזו. בהתחלה הייתה אישה
עצובה.
אומרים שחיתנו אותה בגיל צעיר, עם גבר מבוגר, נרגן, ולא עם מי
שהיא רצתה. אבל היא התרגלה, אולי הייתה עצובה כי לא היו לה
ילדים. רק הלחמים, הפיתות, הבייגלה היו הילדים חביביה.
החלה למכור את הלחמים בשוק בבקרים.
הוא היה מכין את הבצק בלילות, מתפיח את השמרים. והולך לישון
לפנות בוקר.
ואז דינה הייתה מתעוררת. מעמידה על הגז את הסירים לארוחת
הצהרים, שיהיה לו מה לאכול כאשר יתעורר.
נועלת נעליה בישיבה על הכורסא, הרגל מהימים שהוא היה עלול
להתעורר, ובעמידה לא הצליחה לקשור את השרוכים.
אומרים שפעם היא לא הייתה כל כך שמנה. וזה די משונה איך שהיא
החלה להשמין בדיוק כשבעלה נעלם.
אולי בכל זאת אהבה אותו, ולא תיעבה אותו כמו שכולם חשבו. אולי
הצער על העלמו לאי שם הביא אותה אל כיכרות הלחם.

די מוזר אם היא אהבה אותו, חשבו השכנים. הוא היה מבוגר ממנה
בעשרים שנה כמעט. איש קשה. תובעני, רצה אותה רק לעצמו. לא רצה
שיהיו ילדים שחלילה לא תחסר ממנו אהבתה.
והיה אוהב אותה בימים ואוהב אותה בלילות לפני שהיה הולך לחדר
האחורי ששימש כמאפיה, לערבב את קערות הקמח ולהמתין לבצק
שיתפח.
אהב אותה בקולניות, אהב אותה בחשק. לש את גופה, מערבב את
חלקיה, דש באחוריה, ונוהג בבשרה כמו היה בצק על משטח הרידוד.
והיא כמו הבצק, הפכה עצמה מצד לצד ובלבד למלא רצונו.

בדוכן ליד דינה בשוק, עמד שנים שמואל, שמכר דגים וחמוצים, חותך
את דגי המתיאס לפרוסות דקות עבור הלקוחות המפונקים, מכניס אותם
לשקיות ניילון וצנצנות זכוכית שהביאו הקבועים מהבית ואחר כך
היו לוקחים את הדגים להמליח או להחמיץ האחד בשמן והאחר בשמנת.
ריח הדגים היה הריח של שמואל. גם כשרחץ את ידיו, גופו שיערו
היה נשאר ריח הדגים וחתולי הרחוב היו משוטטים סביבו כאילו אם
היו מנסים היה טעמו טעם של טונה טרייה.
ורק דינה לא הריחה את ריח הדג שנדף משמואל. הייתה מחייכת אליו
ומשדלת לקוח לנסות לטעום את הפיתה העיראקית החמה.
ושמואל, חייך אליה בחזרה שיניו מחייכות ועיניו בשדיה.
פעם אמר לה "אם היה לי מזל, הייתי יודע איזה אישה אני רוצה
בחיים. אבל אני אין לי מזל, אני כורדי עם המזל שלי. לא כמו
הבעל שלך"
ופעם אחרת אמר "אם אלוהים היה אוהב אותי היה נותן לי אישה כמוך
שתחזיק אותי בין האצבעות כמו שאת מגלגלת את הלחמנייה" אמר.
נאנח וחזר לחתוך דגי מתיאס.

בבוקר אחר כך ירד גשם וכל הגגונים טפטפו. לא היו כמעט קונים.
ודינה אפילו לא באה לפתוח את הדוכן שלה.
שמואל חשב שהיא הצטננה אולי ואמר שילך מחר לעשות מצוות ביקור
חולים, רק שלא רצה לראות את הפרצוף העצבני של הבעל שלה ודחה את
העניין.

אחרי כמה ימים השמיים התבהרו ודינה חזרה לדוכן עם לחמים חמים
יותר, טריים יותר, תפוחים יותר ואפילו סוג חדש של פיתות הביאה
איתה.
שמואל שאל "מה קרה? היית עם גריפה" ודינה אמרה "לא, לא מרגישה
כל כך טוב"
ובאמת ראו שדינה השמינה.
כולם היו מרוצים בשוק מחנה יהודה.
כי מגיע לאישה הצעירה הזו להיות בהריון ואימא לתינוקות של ממש
ולא רק לחמים ומאפים.

כשהגיע הסתיו חשבו כולם שזהו, היא בטח צריכה ללדת כבר. וזה ממש
לא בסדר שהוא שולח אותה גם לעשות את הקניות של הביצים, השמן,
הקמח וכל השאר בסיטונאי. ובכלל מזמן הוא לא מוציא את האף שלו
מהמאפיה והבית, אבל האמת שהלחמים ממש נהיו טובים יותר מאז
שדינה בהריון. וגם לא שומעים אותו לש אותה יותר בלילות ובימים,
טוב שכך. דינה עצמה נהייתה שמחה וצחקנית.
כשדינה הייתה שמחה כל השוק שמח וחיכו יחד איתה ללידה שלא
הגיעה.
אח"כ היה סוכות וחנוכה, ופסח שוב ולא יכול להיות שהיא כל כך
הרבה זמן בהריון כי זה התחיל בדיוק בגשם הגדול לפני שנה.
אבל לא שאלו אותה. כי לא ממש נעים לשאול רק שאלות של "מה שלומך
ומה קורה?"
והיא הייתה מחייכת ועונה" ברוך השם".

שמואל, חיכה עד שבועות. זהו חייב לשאול אותה מה קורה. כי אולי
צריך להביא אותה ל"הדסה" לא טוב להיות כל כך הרבה זמן בהריון.
ובכלל איפה הבעל שלה, ומה הוא נותן לה לעבוד כל כך קשה כאילו
הוא לא קיים. איזה מין דבר זה. אם היא הייתה אשתו היה עושה
ממנה מלכה.
ודינה אמרה שהכול בסדר ברוך השם. ויש רק בעיה אחת קטנה.
וככה שמואל נהיה שותף שלה לבעיה הקטנה שלה.

"כשהיינו בערב בבית, והוא נישק אותי בפה, אוכל לי את הלשון,
מוצץ אותי וידעתי מה יבוא אחר כך לא יכולתי יותר. אז נישקתי
אותו בחזרה. כאילו הוא בורקס עסיסי שמלא בגבינה חמה ואכלתי לו
את הלשון ואת הפה ומשכתי את כל הפה שלו לתוך הפה שלי, בנשיקה
רטובה ולועסת" היא אמרה לשמואל, שלא הפסיק להסתכל על השדיים
הענקיים שלה נשפכים מהחולצה.
"אז נישקתי אותו לתוכי, כאילו אכלתי אותו, בולעת אותו, ואחרי
שהוא נשאב לי לתוך הפה, קודם כל נכנס רק הראש שלו לתוכי, ואח"כ
המשכתי לנשק אותו חזק. ונכנסו אצלי בפה גם הכתפיים והחזה,
ואח"כ כבר ממש לא הייתה בעיה, כל שאר הגוף התגלץ' לי פנימה"

שמואל הניח את הסכין על קרש החיתוך ועזב את המתיאס, פוחד לחתוך
את האצבעות.
"ככה נישקתי אותו אליי, כל החלקים. לפעמים יש לי צרבת. ולא
תמיד קל לי לסחוב את השקים הכבדים של הקמח, אבל יש לי את עצמי
בחזרה"
היא חייכה אל שמואל
ושמואל חשב שאפילו השדיים שלה חייכו אליו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/8/03 11:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיסטר אוף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה