אני הולך לקרוע לפרידוב את הצורה. הוא הולך להזיע. ועוד איך
להזיע.

התיק של ליבי עובד היה תיק קטנטן. מאלה שנרמסים ונמעכים על ידי
תיקים רבי חשיבות ועתירי כספים. תיקי כינוסים, פירוקים, עסקאות
קומבינציה, תביעות ייצוגיות, הופכים תיק שכזה לבלתי קיים.
מהסוג שמופל על עורך הדין שבתחתית הרשימה. תיק שעבר מעו"ד
לעו"ד, נדחה ונדחה, מחמת מחלה ומילואים ועצלנות וחוסר עניין
והשד יודע מה.

"זאת הבת של משולם עובד, אתה מכיר אותו". בטח שאני מכיר אותו,
הלקוח הכי חשוב של המשרד. מיליארדר. אחד שפותחים לו דלתות,
עושים לו קפה. מר משולם עובד, אחד שלא מאכזבים. "אז קח את
התיק, הוא קבוע להוכחות לעוד שבועיים". בום. שלושה קלסרים עבי
כרס נחתו על השולחן. "תלמד טוב ואל תעשה פדיחות. זה תיק קטן
אבל חשוב. אני סומך עליך".

בוקר בוקר הגעתי למשרד, מסנן שלום זריז למזכירה ולמי שנקרה
בדרכי לחדר. על השולחן המתינו שלושת הקלסרים החומים. חשבוניות,
מכתבים, הסכם, תצהיר, שאלון, תמלילים, דו"ח כספי, צילום של
דרכון. נסח טאבו. שרבוטים של עורכי הדין שטיפלו לפני בתיק.
פרוטוקולים, חקירות, שאלות. עמוד עמוד, שורה שורה, מילה מילה.
הקפדתי, דקדקתי, חפרתי, נברתי, יגעתי, מצאתי, מתחילה ועד סוף,
ללא החסר פרט. שקעתי כל כולי במלאכה. אכלתי פרידוב, שתיתי
פרידוב, ישנתי פרידוב. אני הולך לקרוע אותו. אני אקח את התיק
זה, ביגטיים. שבועיים ימים, מבוקר עד ליל, חול שבת וחג-
פרידוב, פרידוב, פרידוב. חקירה צולבת הכנתי לפרידוב, שאלות
ערמומיות, מיתממות, מתחכמות, שועליות. מצאתי סתירות ובדיות,
שקרים וכזבים. שתי וערב. מאות שאלות הכנתי, ורציתי להטיח את
כולן בפניו, בבת אחת, עכשיו ומיד, עד שיקרוס ויתמוטט, ירד על
ברכיו ויבקש ממני סליחה ומחילה. פיתחתי אל פרידוב טינה עמוקה,
אמיתית, שהתעצמה והתעצמה, מיום ליום. ולא יכולתי לחכות עוד.
אני שונא את פרידוב. אני אכנס בפרידוב. אני אפרק אותו על
הדוכן. אני אקרע את השקרן. פרידוב יזיע. הוא כל כך יסריח
שאפילו הזבובים לא יתקרבו אליו.

הנחתי את שלושת הקלסרים בתוך מזוודה שחורה. קלסר פסיקה, קלסר
מסמכים, קלסר כתבי בית דין. את השאלות לחקירה הנגדית והמוצגים
ארזתי בקלסר נפרד. מחר היום הגדול. הגעתי הביתה. אמא התקשרה,
אבא התקשר, ואח וחברים. "בהצלחה מחר". "אנחנו יודעים שתצליח".
"שחק אותה, אח שלי". "אל תתרגש". "קח איתך בקבוק מים ושוקולד".
אפילו סבתא התקשרה מיוון."Bonne Chance". בסוף ניתקתי את
הטלפון, כיביתי את הסלולרי. חשוב לישון טוב לפני דיון חשוב.
כמו לפני מבחן. התקלחתי ונכנסתי למיטה. כדאי שאמדוד אם החליפה
לפני השינה. מדדתי, הסתכלתי במראה. איזה תותח אני. חכה, חכה
פרידוב. כדאי שתשים דאודורנט.

התהפכתי במיטה, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה. פעם על הגב, פעם
על הבטן. כברשתיים. נותרו לי חמש שעות שינה. זה לא יספיק לי.
חוסר שינה משפיע עלי לא טוב, גורם לי סחרחורת וניתוקים בחוט
המחשבה. אני חייב להירדם. חייב. הדלקתי טלוויזיה. לא נרדם.
כיביתי. השעהשלוש. הדיון כבר כאן. השעון מתקתק ואני לא ישן.
אני אהיה הפוך לגמרי. עוד ארבע שעות השעון יצלצל. אסור לי
לשכוח לשאול את פרידוב את השאלה ההיא. התחלתי לדפוק את הראש
בכרית. תירדם כבר. אולי אם אקרא אירדם. ואולי השינה תברח לי.
אני חייב להירדם. פרידוב בטח ישן כמו תינוק. צילמתי את המכתב
מאוקטובר? קמתי. הלכתי במסדרון הלוך ושוב, הלוך ושוב. תירגע
י'אידיוט. אלוהים, תעזור לי. הצילו. קראתי עיתון. שלוש שלושים
ושמונה. אני מזיע. תישן. לחץ. אני לא אהיה מפוקס בדיון. תירדם
כבר. שלפתי את החקירה הנגדית מן המזוודה. מאתיים שישים וחמש
שאלות. החזרתי. השעה ארבע ושתי דקות. אני אהיה גמור מעייפות.
ארבע שלושים וחמש.

השעון צלצל. אני צריך משהו שיעיר אותי ומהר. אלוהים, תציל
אותי. נכנסתי למקלחת, סובבתי את הברז של המים הקרים. קפואים.
במקרה הכי גרוע, יש לי את הדף שאני יכול לקרוא ממנו את השאלות.
צחצחתי שיניים. העיניים לא נפקחות. חרדה. כמו כדור שלג מתגלגל.
אני מנסה להתרכז, לא להתרסק, אבל המחשבות לוקחות אותי לתהומות
עמוקים. אי אפשר להיחלץ, המוח צולל. קפה. עוד חצי שעה הדיון.
"אמא, אני לא בסדר". בכי היסטרי. אני בסרט רע. "אמא, אני לא
בסדר. לא ישנתי כל הלילה". "אני משתגע, אמא". "אתה רוצה שאני
אבוא?". "אמא, אל תטמטמי אותי, יש לי עוד חצי שעה דיון".
טרקתי. בחיים לא דיברתי לאמא ככה. הופר הדיבר החמישי. אלוהים
כבר ימצא דרך להעניש אותי.

התיישבתי על הספה. יש לי עוד עשרים דקות. הרגל רועדת לי. גם
השפתיים. אני חייב לעשות ריסט למוח, לעלות על הטוסטוס ולעוף
לבית המשפט. ניסיתי להרגיע את עצמי. זה תיק קטן, אף אחד לא שם
לב אליו. מה כבר יכול להיות? התכוננת נהדר, אתה הולך להצליח.
הראש מסתובב. הרקות דופקות. בלי לחשוב לקחתי את גוש החשיש
שבתוך קופסת העץ הקטנה. אני אוריד ראש. זה יהיה בסדר. התחלתי
לפורר את החומר לתוך הקססונית. משתמשים בסמים קלים מפוררים את
החומר, מקססים בלשון הסטלנים, ועורמים אותו בתוך חצי קוקוס
שנתלשו שיערותיו. זו הקססונית. פוררתי ופוררתי, עד שהכמות
נראתה לי מספיקה. שלפתי סיגריה, חיממתי במצית ורוקנתי את הטבק
לתוך הקססונית. ערבבתי. תפסתי את הבאנג, דחפתי לצינורית חומר
מלוא החופן, הדלקתי במצת ו... שאיפה ארוכה וחזקה, עד עומק
הריאות. הבקבוק התמלא בעשן לבן. שאפתי בכוח, המשכתי להחזיק את
המצת דולק, עד שנשמעו "פלאק" וקול בעבוע. הראש נפל. נשענתי
לאחור. נשפתי. סוטול. טריינספוטינג. עוד עשר דקות דיון. עוד
עשר דקות דיון. עוד עשר דקות דיון.

נישקתי את המזוזה. עם הפה. דחפתי את הגורמט לכיס. למזל.
אלוהים, תעזור לי. טרקתי את הדלת וגלגלתי את המזוודה במורד
המדרגות. אני אפרק את פרידוב על הדוכן. אני חייב.

בדרך לבית המשפט עצרתי בחנות בגדים בכיכר המדינה. שמונה עשרים
ושבע. איך לעזאזל קושרים עניבה. "סליחה, אבל אני בדרך לבית
המשפט...". התגלגלתי מצחוק. אני מסטול מת. "אני בדרך לבית
המשפט ואני לא יודע לקשור את העניבה. את יכולה לעזור לי
בבקשה?". המוכרת, אישה בסביבות החמישים, שמחה לעזור. "כן, בטח,
תסתובב". "תסתובב". המוכרת התקרבה אלי, כמעט נצמדה, וכרכה את
העניבה מסביב לצווארי. הרחתי אותה. הסיטואציה הזאת הולכת להזין
את הפנטזיות המיניות שלי בחודשים הקרובים. אני מת לתקוע אותה.
אתה על סמים, תירגע. יש לך דיון עוד כמה דקות.

עליתי על הטוסטוס. סע מהר. אני לא חושב מסודר. תירגע. תתעשת.
יהיה בסדר.

שמונה ארבעים ושלוש. כשהגעתי השופטת כבר הייתה באולם. חיפשתי
את פרידוב. האדם שתיעבתי בשבועיים האחרונים. אני שונא אותו.
התיישבתי על ספסל התביעה, לצד שני עורכי דין יגעים. הוצאתי את
הקלסרים החומים. פתחתי את הקלסר של כתבי בית הדין. רק שלא
שכחתי את החקירה. שלפתי את כתב התביעה, כתב ההגנה והתצהיר
והנחתי אותם על השולחן. קדם רדף קדם, גילוי מסמכים, פישור,
גישור, מועדים, יומנים, ניסיתי להקשיב, להתרכז, אבל המחשבות
נדדו. תתמקד, תחשוב שפוי.

"ת.א. 41786/01 ליבי עובד נ' חיים פרידוב". נדרכתי. "מי בשם
התובעת?". "עו"ד ארלוק, גבירתי. ממשרד עוה"ד מני". העיניים שלי
אדומות רצח. הרגל המשיכה לרעוד. הקלדנית הביטה בי במבט שואל.
"ארלוק. אלף, ריש, למד, וו, קוף". הקלדנית הסירה עיניה והקלידה
את שמי. אני חייב ללכת לשירותים. כואבת לי הבטן. רק שלא ישימו
לב.

"ובשם הנתבע?". "עו"ד שפירא, גבירתי". עורך דין ממורק, ג'ל
בשיער, מבושם, מראה של מיליון דולר. נראה אהבל. בטח למד
במנצ'סטר. "מר פרידוב, אתה מוזהר לומר את האמת ורק את האמת. אם
לא תאמר את האמת תהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק".

הסתכלתי על פרידוב. הבטתי בדף. פרידוב, תיזהר, אני מתחיל.
תתרכז, ארלוק. תחשוב שפוי. שאלה ראשונה. הקראתי. "מר פרידוב.
יש משהו בתצהיר שלך שהיית רוצה לתקן, לפני שאנחנו מתחילים?".
פעם שמעתי שתרגיל כזה בתחילת חקירה יכול לבלבל את העד. "לא.
לא. הכל אמת", השיב פרידוב. התחלה מעולה. היד שלי רועדת.
המשכתי להקריא מן הדף. "מר פרידוב, אני מפנה אותך לנספח 'א'
לתצהירך". רועד לי גם הקול. פרידוב דפדף בתצהיר. התקרבתי אליו
ופתחתי בעמוד הנכון. אנרגיות חזקות של טינה חצצו בינינו. "נספח
'א', אתה רואה?". "מה כתוב בסעיף חמש?". השופטת גילתה סימנים
ראשונים של קוצר רוח. "מר ארלוק, אם יש לך שאלה לשאול את העד,
תשאל. מה שכתוב בסעיף חמש כולנו יודעים". מה כתוב באמת בסעיף
חמש מה רציתי להוציא ממנו? דפדפתי בעותק שבידי, קראתי את סעיף
חמש. להתרכז. אני מזיע בבית השחי. שוב ושוב קראתי את הכתוב. רק
אתמול היה לי קו חקירה ברור ומובנה, ועכשיו אני לא מצליח להבין
מה הרלוונטיות של סעיף חמש. לאן אני חותר? כדאי שאמשיך. "מר
פרידוב, תאמר לי בבקשה, אתה ידעת שגב' עובד היא הבעלים של
הדירה ברחוב צייטלין, נכון?". הוא חייב לדעת. "לא. לא היה לי
מושג", השיב פרידוב. שקרן. דפדפתי בדפי החקירה. מאתיים שישים
ושש שאלות ולא ידעתי מאיפה להתחיל. התיעוב שהרגשתי לפרידוב
קיבל ממדים חולניים. אני רטוב לגמרי. והמניאק עומד על הדוכן
ומסתכל. אתה מסטול, תירגע. תחזור לדפים. שתיקה ארוכה. פאוזה.
השופטת מסתכלת עלי, טלי עובד נועצת עיניים, אפילו דגל ישראל
מאיים עלי. רגעים ארוכים כמו נצח.

"מר ארלוק, יש לך עוד שאלות לעד?". "גבירתי, עוד לא התחלתי. יש
לי חקירה ארוכה. אני מיד ממשיך". אם היא הייתה יודעת שלפני חצי
שעה הפלתי ראש. אני חייב להיכנס בפרידוב, אני חייב למצוא שאלה
אחת ראויה, משם זה ירוץ מעצמו. קופצת לי העין. "מר פרידוב,
קנית פעם דירה?". "זה לא עניינך", השיב פרידוב. "תענה על
השאלה", צעקתי. "אני אענה על מה שאני רוצה", השיב פרידוב.
רגוע. "גבירתי, העד לא עונה על השאלות". הרמתי את הקול. צרחתי.
הדם עולה לי לראש, הראש קודח. כבר שלושים דקות והחקירה לא
מתקדמת. פרידוב מרתיח אותי. "עו"ד ארלוק, אם החקירה תמשיך כך,
אני אפסוק הוצאות, וזה לא יהיה לחובת העד. אדוני ינהג בנימוס
עם העד וישאל שאלות ענייניות. אין לי את כל היום. זה לא תיק
רצח". המצב מתדרדר. אני לא רואה בעיניים. "אני לא מבינה לאן
החקירה של אדוני מתקדמת. אם אין לך שאלות ראויות לשאול את העד,
כדאי שנפסיק כאן". פרידוב חייך חיוך דוחה. חכה, חכה, פרידוב,
רק התחלנו.

"מר פרידוב, אני מפנה אותך לנספח 'טז' לתצהירך. החשבונית
השלישית. אתה רואה מה כתוב שם?". פרידוב דפדף בתצהיר, מחפש את
העמוד הנכון. מנסה לבזבז זמן. ניגשתי אליו במהירות. האם הוא
מריח את ריח הזיעה? נעמדתי לצד פרידוב, הכנסתי את ידי וניסיתי
לפתוח בעמוד הנכון. היד שלי רועדת. פרידוב לא נרתע והשאיר את
ידו במקומה. בתנועה אינסטינקטיבית, מהירה, תקעתי לפרידוב מרפק
חד וחזק לצלעות. פרידוב נשנק, צעק "י'מניאק". במרחק של כמה
שניות, כשהבין את שארע נפל פרידוב ארצה, מנסה להקצין.  

האוויר עמד. Pause. אני מכה עד באולם בית משפט, לעיני שופטת
ועורכי דין. אני בצרות, ללא ספק. נותרתי נטול טענות הגנה. מה
הולך לקרות לי? תלונה במשטרה, העמדה לדין, השעיה? כלא? עד
שהשגתי את הרשיון הזה. אני כזה אידיוט. מה יגידו במשרד?
וההורים? אני רוצה לבכות. כל החולצה שלי רטובה. צחוקים. תשלוט
על עצמך. בסוף זה ייגמר. אני חייב להפסיק עם הסמים. אני מזיע
בתחתונים. אולי יותר טוב ככה, ממילא אני לא סובל את המקצוע
הזה. Play.

השופטת נתנה בי מבט זועם. "מר פרידוב, קום". "גבירתי, הוא
הכניס לי מרפק. הוא הכה אותי". "מר פרידוב, קום. קום. אני
מציעה שתירגע. עו"ד ארלוק, יש לך רבע שעה לסיים את החקירה.
ולטובת כל הצדדים כדאי שהרוחות יירגעו". כרטיס צהוב. ניצלתי.
תן להקריא את השאלות שנשארו, אחת אחת, ללא התנצחות, ללא
התפלפלות, כמו ראיון עיתונאי, ולטוס מכאן. לעלות על הקטנוע
ולנסוע לים.

מכאן ואילך איבד עו"ד ארלוק עניין כלשהו במתרחש ושקע לבור
התחתיות של נפשו. הסוטול עבר, דעך, והוא נותר עם תחושה נוקבת
ומייסרת של כשלון אישי ומוסרי. ימים ושבועות הטיח ארלוק
בפרידוב תסכולים אישיים זועמים ואלימים. מטענים אפלים גברו
והעצימו, נבנו ונבנו, הלכו והקצינו, עד שנפרקו בבומבה חדה
לצלעות. בומבה שזעזעה את ארלוק, שנותר להתמודד לבדו עם נפשו
הקרועה. מועקות חדות, מייסרות, הופנו באחת פנימה, מאיימות
לקרוע ולמוטט אותו בפני כל. ארלוק כבר לא רצה להוכיח את עצמו,
לא רצה להצליח, לא רצה לנצח, לא רצה לקרוע אף אחד. תן להקריא
את השאלות שנשארו, אחת אחת, מהר, ללא התנצחות, ללא התפלפלות.
רק שייגמר, שיעבור, שאפשר יהיה להדחיק. ולבכות. ארלוק רצה
ליפול על ברכיו, להתנצל, להכות על פשע. סלח לי פרידוב, כי
חטאתי. תהיה חבר שלי פרידוב, תאהב אותי. תן כבר לעוף מכאן,
שייגמר.

אחרי הדיון נסע ארלוק לחוף גורדון. דחף את החליפה והחולצה
הלבנה לתא הקסדה ורץ ריצת אמוק. ספלאש. חתירות חזקות, עמוקות,
רחצו את גופו ונפשו, השליכו מעליו ימים מאובקים ומיוסרים.