מבין נקבוביות העור
טיפות קרות כבדות.
שנאה.

ציפורני הגיר ננעצות
ושורטות
את לוח החיים החלק.

ובלי ליפול
עודני מחזיקה בתודעה,
משתדלת שלא להביט
בתהום השחור של עינייך.

שלד בוער נשמתך.
בידייך שוטים,
להכות בנרות
עד זוב שעווה.

רצחת את בציפור שבפנים.
חנקת את הלב שקפא.
אני יכולה לנחש את הרוח
שנכנסה בך.

לכן רחמים לי אין.
את כבר מזמן לא שוכנת
בגוף הזה.
גורשת
לבכות אוויר
ולקרוע בגדייך שלא קיימים.

זמן רב יעבור,
תתחנני ברחובות
עד יימחקו פנייך,
אם לא תהא ידי על העליונה
מול העיניים האלה.

אני והיא.

כתמים אדומים רטובים
על חולצתי.
עוד מכה בחזי,
השניה בבטני.

לא אתן לך לבהות בי
שותתת רחמים.
לעולם
לא יוכלו לי עמודי האש
שיוקדים ונזרקים מעינייך.
גם לא שוטי הברזל המותך.

כי לי
כוחות אחרים.
אם תכה ידי
לא תוכלי לקום.

האמונה שלי
היא שהקימה אותי על רגליי
וסובבה עולמות ושעונים
לרוץ במנוסה בכיוון השני.
ולך- להתכווץ בעיוות אילם.

נפלת.

ידייך פרוסות לצדדים
והעולם לוקח זמנו לחמם
דם כחול וקר.
לרופף את האחיזה האחרונה
של טורנדו שחור,
שהשתולל והרעיל עורקייך,
אך גורש.

ואני עודני מהלכת
בין קניונים וחנויות,
מנסה לאתר בפני המבקשים
זוויות מוכרות,

את הבפנים שעליי להחזיר,

אל הבחוץ.